תולדות תשפ"ה

 בס"ד

יושב בחדר המתנה. מגזין של נשיונל ג'אוגרפיק. נדידת הגְנוּ. תמונות השבילים הארוכים, ארוכים שנכבשו ברגלי הגנו אלפי שנים, דור שמסמן לדור הבא את דרכי הנדידה, את הכיוון בחיים...

אז אנחנו כמו ההורים שלנו? מצפים שהילדים יילכו בדרך שלנו? 

הביולוגיה תגיד לנו שכן. זה בַּגֵּנִים. זאת אומרת, בערך. לא בדיוק. שונות קטנטנה. זה עוזר למין לשרוד, השונות הקטנה הזאת. שינויים מתוכננים, מוטציות מוכוונות, וגם כאלו שלא. אולי חלק מהצאצאים יהיו טובים יותר מההורים, מהאחים, ואז, היה שווה. הַשּׁוֹנוּת, שיש בה גם מריבות, כעסים, חששות, ופחדים, גם להם יכול להיות יתרון. 

מהפסיכולוגיה לא נצא עם תשובה אחת ברורה. כן, הילד שכל כך רוצה להזדהות עם ההורים עד כדי רצון להחליף אותם. וגם, התמרדות לפיתוח השונות, ההתמודדות, שמירת מרחק, נִפְרָדוּת, עצמאות…

יושב בחדר המתנה. לפעמים, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות. ולהמשיך ולחרוץ את השביל שלך בספארי, שנה אחרי שנה, לסמן בו ערכים, לטמון בו רגשות. הצאצא של הגנו קם על רגליו ורץ תוך כמה שעות, אנחנו צריכים יותר סבלנות… 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

נ"ב - ונפלא לראות אותו קם ורץ על רגליו - בן נוסף שיתגייס השבוע לצה"ל. בהצלחה!!

וכמ"ש [וכמו שכתוב] כבר בעשרה רעבון שכ' במדרש ובפסוק וכל הבארות כו' שחפרו בימי אברהם. פי' בהארת הימים של אברהם אע"ה חפרו אותן הבארות [...]. ואח"כ נעשה רעב וסתמום פלשתים כדי שיחפור יצחק דרך חדש. וכמו כן נמצא מזה בכל פרט וד"ל [שפת אמת, תולדות, תר"מ]: 

רעב, מלחמה, קשיים, ואיפה ההבטחה 'ואעשה אותך לגוי גדול'? ומה נשאר מכל מה שחפר אברהם בחייו וניסה לדלות ולהשקות מים חיים את העולם היבש של דורו? את כל המים, הרוח, האידיאלים, האמונה, סתמום הפלישתים היושבים בעזה, מאז ועד היום הזה. מנסים לדכא את המים, את הרוח, בעפר. בחומר הכי ראשוני ופרימיטיבי שלא הצמיח כלום, גם כשאברהם ובניו השאירו להם חממות והזמינו אותם להיות שותפים להפרחת השממה והשממון.

ונהיה רעב. והוא לא הגיע לחינם, אומר ה'שפת אמת', אלא, שיבוא יצחק. ויחפור. קצת אחרת מאביו. דרך חדשה, טעם אחר למים שנפתחו לעולם. לא ממש טעם אחר. יצחק חפר את אותם הבארות של אביו. אותם המים, רק בעוד דרך לשאוב אותם, עוד שביל רוחני בעולם. ב'שבוע הבא' יבוא יעקב, מגובה בברכת אברהם, שברך אותו יצחק, ויגלול אבן כבדה מעל המים, ינסה לשכנע גם את אנשי חרן, שאם רק ירצו, גם הם יוכלו לשתות...

חיי שרה תשפ"ה

 בס"ד

הילד מבקש ממך לנפח לו בלון. אין יותר משעשע [טוב, זה אני] לראות איך כשאתה לוקח אוויר, הילד שמרוכז באדיקות בתנועות שלך, מחקה את תנועת לקיחת האוויר בלי שהוא שם לב, מה שמביא אותך לקחת שוב אוויר גם בלי קשר לניפוח הבלון כדי לגרום לו לעשות את זה שוב [טוב, זה אני]... 

נוירוני מראה הם נוירונים (תאי עצב) בקליפת המוח המוטורית (המפעילה את הגוף) המגיבים גם כאשר הם מקבלים גירוי של ראייה ולא רק גירוי לתנועה. היתרון האבולוציוני ברור. חיקוי תנועות ו"צריבתן" במוח, היא דרך למידה המאפשרת לצאצאים ללמוד מהסביבה ומהוריהם את הפעולות הבסיסיות ביותר כדי לשרוד כמו השגת מזון, בריחה וכד' [חשבו על המשמעות של האמרה 'קוף אחרי בנאדם…]. 

ולא רק פעולות בסיסיות קשורות להשרדות. נמצא כי נוירונים אלו קשורים גם ללמידה, חיקוי והזדהות עם הרגשות של האחר. ניתן לומר שנוירוני המראה הם הגשר הפיזיולוגי המחבר בין בני אדם גם ללא מגע. לנוירונים אלו ישנה השפעה רבה על היכולת להזהות ולהרגיש אמפתיה לאחר ואפילו את היכולת לראות את המציאות דרך העיניים שלו. הבנת פעילות הנוירונים אלו גם מדגישה את העוצמה הגדולה של מה שאני מכניס לעצמי דרך העיניים, מה אני בוחר לראות. את מי אני בוחר לראות…

מבקש לעשות שינוי. בוער לעשות שינוי. כמו כולם, אני מניח. נוירוני המראה מלמדים אותי שהדרך, אולי החזקה ביותר, לעשות את השינוי, היא לשנות אותי. לשנות את ה"נוירונים" שלי. ואז, לסמוך על הבחירה של האחר. הבחירה, כיצד להשתמש במה שהוא מקבל דרך נוירוני המראה שלו. הוא כבר יצטרך לבחור מה לראות. הוא, בבחירות שלו, יבחר מה לחשוף לנוירונים שלו. הוא יכול לבחור להיות לי שותף מלא, או לפחות יפתח התחשבות במה שאני מראה. אולי הוא רק יחשוב שיש איזו כדאיות לקחת ממני משהו ויש גם סיכוי שיגיב בביטול. 

אני, את הנוירונים שלי, כבר הפעלתי…

שבת שלום ובשורות טובות, איתן.

בפסוק ויתן כל אשר לו ליצחק. ע"פ הידוע שאאע"ה [שאברהם אבינו עליו השלום] לקח לו מדת האהבה ויצחק מדת היראה. עכ"ז [עם כל זה] ע"י היראה יכול אדם לבוא לאהבה ז"ש [זה שכתוב] ויתן אשר לו ליצחק [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ח]:

אברהם אבינו, גדול מחנכי העולם העתיק, האלילי, הסגור בתוך עצמו. האדם שהצליח לעשות נפשות רבות, לנתק אותן מהברבריות של העת העתיקה ולקדם את האנושות למוסר ומונותאיזם, מגלה, שבתוך ביתו, הילד שאלוהים הועיד לירושתו הרוחנית, יצא ההיפך ממנו. אברהם שנלחם במידת הדין מול אלוהים לטובת אותם עובדי אלילים, מגלה שיש לו ממשיך שלקח את מידת הדין להיות הדרך שלו בעולם.

איפה נוירוני המראה של יצחק, איפה??

ליצחק יש נטיות טבעיות, מן הסתם גם שכליות לכיוון של מידת הדין. בעוד אברהם מתנסה מול מידת הדין (סדום, עקידה), יצחק מתנסה מול מידת הרחמים (לא להקריב אותי לעולה??). יצחק יוצא לשוח בשדה, שם מן הסתם, בתפילת המנחה שלו, הוא גם גיבש את תפיסת עולמו הבוגרת, מידת הדין.

איפה נוירוני המראה? אומר, ה'שפת אמת' - הם שם. בדיוק במקום. אברהם נתן הכל ליצחק. אברהם האמין ביצחק. וזה עבד. מידות הרחמים והאהבה עברו ליצחק. הם רק עברו דרך אישיותו ולא ביטלו אותה. יצחק גילה עוד דרך להגיע לשם. דרך הדין. יצחק נראה שונה מאברהם, אבל, הם מגיעים, בדרך שונה לאותה הנקודה. עוד דיוק אחד כזה בדור הבא ויש את כל הכלים ליצור עם.

וירא תשפ"ה

 בס"ד

במאמר 'מורים אמיצים: מהישרדות לשליחות' ובספריו השונים על 'הסמכות החדשה' של הורים ומורים נותן פרופ' חיים עומר עצה לצוות החינוכי - עמדו בשער בית הספר / הכיתה לפחות בשבועיים הראשונים לשנת הלימודים. שדרו לתלמידים - אתם נכנסים לבית הספר, לכיתה, למקום בו ישנם כללים שעליכם לכבד. שאתם מוזמנים להכנס למקום הזה שבנינו. הוא פתוח בשבילכם, עם הגבולות והחוקים שלו. אני, אולי, מוסיף למסר שלו בדבר הסמכות, את עניין ההזמנה, את השער הפתוח, המזמין. זה לא רק השער, אלו אנחנו. כן, יש גבולות, אבל השער פתוח ואנחנו עומדים בו, ואנחנו השער בעצמו, מזמינים, פתוחים, כנסו.

השער הוא התחלה טובה, עם זאת, בפני עצמו, הוא לא מספיק. השדר של השער הפתוח (והגבולות) צריך להיות משודר יום יום, שעה שעה. אבל, אמירות בלבד לא מספיקות, התדר שמעבר למילים נקלט טוב יותר מהמילים עצמן. וגם זה, כך אני חושב, עוד לא מספיק. אני מאמין שצריך גם אקטיביות בחיפוש המפתח המתאים לשערים שלהם. ילדים, תלמידים, בני זוג, בני אדם. ולכל אדם יש שם, ולכל אדם מפתח, אין מפתח אפס, אין 'מאסטר' שמתאים לכולם. 

לא להתייאש מהמגוון האינסופי, ישנם עקרונות אחיזה. החלק הגדול של המפתח, שאפשר ללמוד ולתרגל איך להחזיק, לסובב, לדייק, לשייף. ועם העמידה בשער, עם העיניים והלב הפתוחים, עם הנסיונות שוב ושוב, מוצאים, לרוב, גם את צורת השיניים הייחודית. עוזרים לפתוח שערים. כאלו שרק חיכו שמישהו יבוא, ונפתחים בעוצמה, וכאלו, חלודים יותר, שבקול חריקה, נפתחים בכמה מילימטרים. מילימטרים גדולים… ובסוף, לזוז הצידה ולתת את המתנה הגדולה ביותר, הנה, זה החלק שלי במפתח שלכן. 

קחו. 

תפתחו.

בהצלחה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

[והוא יושב פתח האוהל] דכתיב פתחי לי אחותי כו', וכתיב פתחו לי שערי צדק, שיש לזה הפתח ב' מפתחות, אחד בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל, וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאילו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות, שהוא המפתח שביד איש ישראל שעל זה כתיב מה ה' שואל מעמך, אם כן הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה, וכן כתב מורי זקני ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במה שאמרו רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל, שפתח אחד לצאת מעולם הזה ופתח השני לכנוס בעולם העליון, עד כאן דבריו. וב' אלו הם בחינות זכור ושמור בשבת גם כן כמו שכתבתי במקום אחר מזה [שפת אמת, וירא, תרס"ה].

אברהם עומד בפתח האוהל. בפתח העולם. פתוח מארבעה כיוונים, אי אפשר לפספס את המסר, גם במדבר. וכשצריך הוא יעזוב את הפתח וירוץ לקראת תיקון העולם. וישתדל ויטרח במצוות הכנסת האורחים, במשימה האוניברסלית שלקח על עצמו, שצוּוָה ללכת בה. עד שכל העולם יידע, לאברהם יש שער שאפשר לעבור בו, בני אברהם עתידים לייצר מפתחות ייחודיים לכלל האנושות.

הקב"ה נתן לנו דוגמה אישית והפקיד בידינו באופן מלא את המפתחות לשערים של העולם. מפתחות הפרנסה, השלום, הרפואה, החיים, התשובה. אנחנו, בתפילה, מבקשים אותם שוב מאלוהים, אבל, הוא אומר לנו, הם בידיים שלכם. התפילה צריכה להיות המעשים שלכם. אחרי שתעשו בעצמכם, תסובבו את המפתח שלכם איתי. וכמו פתיחה של כספת, אתם תסובבו את המפתח שלכם ואני אפתח בשבילכם מהצד שלי…

לך לך תשפ"ה

 בס"ד

כולם רוצים להיות חופשיים. להגיד לעצמם שהם יכולים תמיד לשנות (אני תמיד יכול להפסיק…), שהם לא שבויים בקונספציה בתבניות חשיבה מוגדרות, לא מושפעים יותר מדי מהסביבה, שיש להם חשיבה עצמאית בקבלת ההחלטות ובאופן כללי הם מנהלים את חייהם על פי רצונם ועקרונותיהם. המחקר הביולוגי - פסיכולוגי של המוח וההתנהגות אומרים לנו ההיפך. מאות אלפי שנות אבולוציה עצבו אותנו לקבל החלטות דווקא על פי תבניות החשיבה שקיבלו חיזוק של 'השרדות'. המוח מוצף אינסוף גירויים והכי יעיל יהיה לפעול כמו שכבר ראינו והתנסנו, אנחנו ואבותינו. כך, שהגירויים והתגובות שלו, לא נעים לומר, די צפויות, כך שאפשרויות רבות של מחשבה ועשייה, נזרקות לפח האשפה האבולוציוני.

אחד הכלים החזקים בחינוך והוראה, בעיניי, הוא יצירה של מהפך מול מה שנדמה כצפוי. זו יכולה להיות מילה לא צפויה, התנהגות, תשומת לב מפתיעה (הוא רואה אותי!), מידע מפתיע, עד לתהליך סדור של "המסה" מודעת של תבנית חשיבה קיימת, יציקה של תוכן חדש וניסיון להפנים אותו אצל האחר. בביולוגיה קוראים לזה "המוח הגמיש". זו אחת הסיבות שתהליך החינוך מצריך אמון. אמון בכך שההמסה, השבירה, אפילו המחיקה יכולה להתקבל בצד השני, לא לרסק אותו. אמון בעצמי, שאוכל, אחרי ששברתי, לעזור ולבנות מחדש.

ויש שבירות לא מתוכננות ולא מבוקרות. מישהו צריך הרחבה על שבירה לא מתוכננת ב-4 (או 2,000…) השנים האחרונות? אז אני חוזר שוב ושוב, אל אותם הלוחמות והלוחמים בחזית הזאת. אלו שנמצאים ליד. ליד אלו שעולמם נגנב מהם, שהשגרה, שהמוכר, הידוע, וגם האהוב נשבר להם (לנו) בבת אחת. להבין, לשמור, להדריך, לכוון, לעזור לבנות, או, פשוט, להיות…

שבת שלום, חורף טוב ובשורות טובות,

איתן.

ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא כו'. פירוש נפש, הרצון. כמ"ש יש את נפשכם והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת. עשו לשון כפיה כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפי' שיקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחינת בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:

אני חושב שאברהם נתפס אצלנו כאדם נוח לבריות ולא לחינם הוא מייצג את מידת הרחמים. גם במקומות בהם הוא יכול היה לדרוש את המגיע לו בכוח, הוא העדיף לפתור בדרך של ענווה וויתור. מול לוט, אבימלך, פרעה, בני חת… ה'שפת אמת' לוקח את דמותו של אברהם למקום אחר. 'את הנפש אשר עשו'... כפו את רצונם על רצון אחרים, הכריחו אותם לעמוד את מול האמת של אלוהים אחד.

הפירוש הזה מתכתב עם מדרש שבירת הפסלים הידוע. אברהם גורם לשבר רוחני גדול בעולמם של אנשי דורו. כל האמונה שלהם נשברת, תרתי משמע, אל מול עיניהם, אברהם מכריח אותם לפקוח את העיניים ולהבין כי כל מה שהאמינו בו קודם, פשוט כבר לא קיים. הם כבר לא יכולים לראות את העולם כפי שראו אותו כל השנים.

"כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו.." אומר ה'שפת אמת'. זו האבולוציה של המחשבות והדעות, המשך ישיר של המוכר והידוע. ולכן - 'לך לך'. צא משם ותוציא משם את כל העולם. הקב"ה שובר את אברהם, מנתק אותו בנבואה מכל מה שהכיר, אבל, 'ואהיה עמך ואברכך'. אני איתך בשבר, אני תומך, מברך, מלווה. וככה גם אתה תעשה. כן, זה היה הזמן לשבור את הפסלים, אבל, לך תקים אומה שתפקידה לתמוך בשבר הזה, למלא את החלל, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. 

נח תשפ"ה

 בס"ד

זוֹ לֹא אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ.

עוֹד לֹא הֶחְלַטְתִּי,

אֵיזוֹ מֵהֶן יוֹתֵר.

זוֹ מִלִּפְנֵי מַבּוּל שִׁטָּפוֹן, הַרְרֵי גּוּפוֹת,

חָמָס בְּכַפֵּנוּ.

אוֹ זוֹ.

יוֹשֵׁב בַּחוּץ,

בַּשֶּׁקֶט הָאָבֵל, הַכּוֹאֵב.

הַשָּׁמַיִם נְקִיִּים.

לְהִזְדַּמְּנוּת,

אֲבָל, עֲדַיִן, עֲדַיִן, מִדַּי,

חַם -

בְּנִי.

פֶלֶג, נִינִי.

כמה דברים השתנו בשנה הזאת. או, שרק דרך ההסתכלות שלנו שינתה זווית. כמה עוד לא השתנה מספיק, או, שלא השתנתה מספיק התפיסה שלנו. מה כבר הפנמנו, נשבענו לא לחזור, וכמה דפוסים עוד חוזרים וחוזרים..

"הִשָּׁנוּת כפייתית" הוא מושג אותו טבע פרויד, הבא לתאר תופעה של דחפים והתנהגויות לא מיטיבות החוזרות על עצמן, כולל התנהגויות פוגעות או מכאיבות. לאנשים עם השנות כפייתית יש קושי גדול בהסתגלות והנסיונות לסייע להם, לטפל בהם, להחזיר אותם למרחב הפעולה בו נמצאים אחרים, מסתיימים לרוב בכאב לב גדול. חוזרים שוב ושוב על אותה התנהגות הרסנית. לרוב, הם לא מודעים לאותה החזרה על דפוסי ההרס, והתגובה של הסביבה רק מלבה את תחושת הכאב וחוסר ההבנה שהם חשים. ומעגל הרשע מזין את עצמו…

ויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') מציע התערבות פרדוקסלית (מנוגדת) לטיפול בהשנות כפייתית. כדי לשבור את המעגל, יש למצוא את הגורם, לרוב את החרדה המניעה את ההתנהגות, ואז יש להתמודד איתו פנים אל פנים יחד עם המטפל כדי להגיע למצב של "ולא לפחד מהפחד". יש להתמודד עם האיום חזיתית, אך, באופן מבוקר ונשלט, במקום לחזור על דפוסים של המנעות, עזיבה ושבירה של הכלים (לפעמים תרתי משמע..). ומתוך כך, להתנהג מול האיום באופן בלתי צפוי, מנוגד. במקום להעניש - לסמוך, במקום להרתע - להתקרב…

אז מה הפחד שלנו, מהו גורם החרדה המביא אותנו כעם, כמגזר, כיחיד, לחזור על אותה התנהגות לא מיטיבה? מה רודף אותנו? ומה אפשר לעשות, כמו פראנקל, הפוך מההרגלים הקבועים שלנו, כדי לשבור את המעגל הכפייתי המייאש הזה? בחיים האישיים, בחיים הלאומיים. נראה לי שיש כאן איזה קצה חוט שאפשר לתפוס, אם רק נעז להביט פנימה. להשתנות.

שבת שלום, בשורות טובות וחורף טוב,

איתן.

וְ֠הָי֠וּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ דנאל דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה [יחזקאל, י"ד, י"ד]׃

נח דניאל ואיוב. לפי שאלו שלשה ראו שלשה עולמות. נח ראה העולם בנוי וחרב ובנוי ודניאל את בית המקדש או את עצמו תחלה שר על כל השרים סוף הושלך לגוב אריות וחזר לגדולתו וכן איוב ראה את עצמו מיושב וחרב ומיושב… [רש"י, שם]

 

ישבתי בבית הכנסת, למדתי עם עידו, ובחצי אוזן שמעתי את הרש"י הזה מוזכר בלימוד בבית הכנסת. המלמד הזכיר שיעור ששמע מפי רב שלא קלטתי את שמו, על ההבדל בין נח לאיוב ודניאל. שלושתם חוו עולם מיושב. עם יותר או פחות בעיות, אצל נח הבעיות היו אוניברסליות, אצל דניאל לאומיות ואצל איוב אישיות. שלושתם ראו בחורבן העולם, הלאום והבית האישי בהתאמה. שלושתם ראו בבנייתו של אותו עולם מחדש. עולם שנבנה אחרי המבול, בית שני לעם היהודי והחזרת המשפחה והרכוש לאיוב ובמיוחד הזכות לקבל נבואה.

מתוכם, כך אמר אותו הרב, נח לא התאושש. לא הצליח להתמודד עם הטראומה ובחר בשכרות. לא נדון אותו לכף חובה, אחרי ששרד טראומה עולמית, אך הבחירה שלו מייצגת בחירה שיכולה להתקיים במציאות, לעומת הבחירה של דניאל ואיוב.

גם אנחנו, המשיך אותו הרב, ראינו עולם בנוי על הבעיות שלו, חורבן בדור הקודם, חורבן מסוג אחר לפני שנה. שתי האפשרויות לבריאת העולם החדש, מונחו לפנינו לבחירה. האם נחזור לאותם דפוסים כמו אלכוהוליסט החוזר ליינו, או, שמא, נשכיל לבנות עולם חדש…