נצבים - וילך תשפ"ד

 בס"ד

ושוב, חזר לחיינו, הזום. ה"מרחוק". למידה מרחוק, קשר מרחוק, עבודה מרחוק… מרחוק… ועם ההתרחקות הזאת, דברים מתחילים לפול. בדרך כלל מהקצוות. בנקודות החלשות, הרופפות. בנקודות החלשות שלנו, הנקודות החלשות בחברה. שגם בסתם יום של חול, הן על הקצה. שגם בשגרה אני מחזיק בקושי, גם כש"מקרוב", הן רצות הכי מהר, רק כדי להשאר במקום. 

לעשות שינוי בחיים זה דבר לא פשוט. המוח האנושי עובד באופן תבניתי, המעגלים שבו מקשרים בין מקרה לתגובה, סיבה לתוצאה. הרגלים שהשתרשו, רווחים נסתרים מהמצב הנוכחי, פנטזיות וקשיים בקבלת העצמי עם הקושי לבחור, מביאים לכך שכדי לעשות שינוי מבוקש, יש להשקיע אנרגיה רבה וגם אז, לא תמיד מובטחת הצלחה. כאשר השינוי נכפה עלינו, מעגלי החשיבה והתגובה המוכרים מתנפצים והאדם תלוי על בלימה.

החזקים, בעלי המשאבים השונים, יתנדנדו קצת, יתאזנו ויתחזקו. יְפַתְּחוּ מעגלים חדשים ורחבים במוח, יקנו לעצמם ידע ומיומנויות, עם תחושות של ערך וביטחון עצמי. הם יגלו על עצמם דברים חדשים, מסוגלות חדשה וְיִקְנוּ לעצמם עוד קומה. ויש את אלו, שהשינוי החד יגרום להם לשבר, בלבול, איזה ניסיון להשתלב, הרבה אנרגיה, כישלון והרמת ידיים, או כל סוג אחר של נפילה. 

בדרך כלל אני כותב להורים, למחנכים אל מול הילדים, בימי השינוי החד, כולם בסיכון. אולי, אפילו, המבוגרים, המורגלים, החזקים בשגרה, שנראים בה כל כך בטוחים, עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים, כוחות ויכולות אל מול רוחות חזקות של שינוי. העיניים צריכות להיות פקוחות גם לצדדים.

למצוא בעצמי נקודה, מעשה, מחשבה, לימוד, אליהם אני יכול תמיד לחזור בבטחה, גם בימים סוערים. משהו, מישהו, שיכול לקשר אותי לזמנים היציבים יותר. מחשבות ומעשים שיחזירו לי את השליטה שנלקחה ממני. אם אפשר, אפילו, ללמוד משהו חדש…

לתת למישהו אחר. תשומת לב, מבט, דיבור, עשייה. איזו חוזקה יש בי שאחרים צריכים? איך מה שאני עושה ביום - יום, יכול להוות יתרון למישהו במצבים האלה?

לחפש סלע. להיות סלע. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש תפלת הערב אין לה קבע. פי' ע"י החשכות בלב האדם שצועק מכאב לבו. זה פותח שער לתפילה יותר מכל הזמנים שמיוחדים לתפלה. כיון שבנ"י נצבים לפני השי"ת והם למעלה מן הזמן כנ"ל:

וברש"י ז"ל כשיצאו ממשה ליהושע עשאם מצבה כו'. והוא הבטחה לכל איש ישראל כשיש לו שינוי סדר ונפילה ח"ו. וכן בכלל ישראל כשיורדין ח"ו יש להם כח קודם זה להכניס כח המדרגה ראשונה לקשר עצמו שלא להיות נפרד ח"ו ע"י הנפילה [שפת אמת, נצבים, תרל"ד]:

כמו מנערת, המכונה המכנית שתופסת בגזע העץ ומנערת אותו כדי שהפרי ייפול וייאסף, כך, התפילה משפיעה, מזיזה, אפילו מנערת את העולמות העליונים, המשפיעים, כך אומר הרמח"ל, על העולם התחתון, כולל על הטבע עצמו. 

המשנה הראשונה בש"ס פותחת בשאלה קיומית. "מאימתי קורין את שמע בערבית?" איך אפשר, בתוך החושך, בתוך הערבוב של טוב ורע, להגיד "אחד"?? למשנה יש תשובה מסוימת בהקשר של קריאת שמע, ה'שפת אמת' מביא תשובה בהקשר של התפילה. דווקא בזמני החושך, היכולת להשתנות בעצמי ומתוך כך לפתוח מחיצות ולשנות את העולם העליון כדי להשפיע על המציאות היום - יומית, גדלה בזכות קשר ראשוני ופנימי שיש בתוך אדם בינו לעצמו, בינו לאלוהיו. 

אתם נצבים. במדבר, עם הקרבה אלי ולמשכן, אומר משה לבני ישראל, ממש לפני הסוף. גם כשתעברו את הירדן, כשתהיו רחוקים מהמקדש, כשיעמדו לכם מנהיגים בעלי שיעור קומה פחות ממני, גם אז, תוכלו להיות נצבים כמו היום. כל מה שעברתם עד היום במדבר, ישמש לכם תמיד כנקודת עגינה, נקודת ארכימדס להשען עליה, להיות תמיד בתנועה, להזיז את העולם.

כי תבא תשפ"ד

 בס"ד

יום ועוד יום. גם לקום בבוקר זו משימה. להתארגן, לצאת, ללמוד, או, לעבוד, ללבוש את אותו הפרצוף, אפילו לחשוב את אותן המחשבות שכבר אתמול רציתי להוציא מהלוּפּ. לכעוס, על אותם הדברים, הטיפשיים, או ש-יאללה, כבר לא אכפת. למה חשבתי שהם חשובים? כן, המנוע עובד, הנה, גררתי את עצמי לפה. על מה הוא בכלל עובד? למה הוא בכלל עובד??

יום ועוד יום. שעון מעורר. מתארגן. מארגן. אל היום. אל העבודה. חוזר. אל המשפחה. אל מה שאני רוצה ואם לא היום, אל המחר.

להתקל בפיסות היום, למעוד. או, לאסוף אותן אחת אל אחת, לנסות לנצור (אפשר להשאר? לעצור?). 

כשברור לי ה'כלל', ברורה לי המשמעות, או לפחות הכוונה הכללית, במי שאני, או במה שאני רוצה להיות, שיש לי משהו שחשוב לי, הפרטים, אותם חלקי פאזל קטנים המרכיבים את החיים, מתאספים אליו, בונים אותו, מקבלים משמעות אל כל פיסת פאזל קטנה שלעצמה, אני עצמי, שם, בחלקים שלו. וכשאני לא מצליח למצוא נקודת אחיזה, ברעיון, באדם, ריבוי הפרטים, המקום הרב שהם תופסים בחיים, העוצמה היומיומית שלהם, משביתה, מרוקנת, נותנת תחושה של הליכה לאיבוד, והדרך ממנה אל הדיכאון, קצרה…

לא תמיד אפשר לבד, בדרך כלל צריך להושיט, לפחות יד. ואפשר להתחיל מה'שלם', מהרעיון, מחלום אחד, מנקודת לגעת בה, אי שם, בעתיד. או, אפשר, לאסוף פרטים, לתת קודם משמעות, דווקא, לצעדים הקטנים, לבחון אותם, להוקיר אותם, לראות מה הם עושים לי, ואולי, מתוכם, מתוך מה שכבר אספתי, חיברתי, אוכל, אולי, להצליח, לראות בהם, אפילו, את השתקפות פניי…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

מצות ביכורים חשובה מאוד אשר הפסוק פורט כל מעשה ולקחת מראשית כמ"ש חז"ל אדם רואה כו' כורך גמי אח"כ ושמת בטנא כו' והלכת כו' לתת שכר על כל דבר ודבר. כי חיות הכל ע"י נקודה הראשית ויש לכל אחיזה בנקודה זו. שכולם נבראו רק לצוות לזה להיות הכנה לזה הראשית. וכחן של ישראל לדבוק תמיד באותו ראשית כמ"ש במ"ד בפ' ונתנך ה"א עליון שהם תמיד צפין למעלה כמו השמן. לכן נק' ראשית תבואתו כלומר שהראשית דבוק בהם. ובכח אחיזה בזה הראשית יכולין למחות זכר עמלק דכ' ראשית גוים עמלק שהוא היפוך הביכורים כמ"ש במ"א לכן סמכו הכתוב בענין לו. ורמזו חז"ל בפסוק ותרומת ידך אלו הביכורים שע"י מצות הביכורים מתרומם כחן של ישראל ומתקיים מ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וגם עתה יכולין לעורר זה הכח ע"י התפלה שכחן של ישראל בפה כמ"ש במד' תנחומא [שפת אמת, כי תבא, תר"מ]

המילה 'ראשית' אין פרושה רק התחלה במובן הזמן, אלא, היא, גם, שורש, תמצית, הרעיון המרכזי. וכשהתורה רוצה לחנך אותנו לרעיון גדול, היא, באופן שאולי נראה פרדוקסלי, שולחת אותנו אל הפרטים הקטנים.

לתת את ראשית פרי האדמה, הביכורים, הבכור, את ראשית התממשות החלום, מה שיכול למלא את האדם בעצמו מעצמו, ודווקא אותו להקדיש. לגלות כי לא רק כוחי ועוצם ידי, שיש משהו גדול ממני, הוא רעיון חינוכי מרכזי. והתורה לא מסתפקת בהצהרות, יש לא מעט דברים שצריך לעשות. יורד אדם לתוך שדהו (ביכורים, ג', א') רואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, קושר, מצהיר, קוטף, שם בסל, מעטר, מעלה, מביא, מתוודה…

מהפרטים, אל ההבנה, אל שיתוף עצמו של האדם, שיתוף עצמו של העם עד ש - "קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לה' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כׇּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־ה' " (ירמיהו, ב', ג')׃ האדם מישראל, העם, הביאו את עצמם, מתוך עבודה חקלאית פשוטה ומתוך המאמץ והפרטים של כלל המעשים, המצוות, הנהגות המוסר, להיות הם בעצמם ביכורים, בני בכורי ישראל, קודש לה'.

אסור לזרים לאכול מהקודש. זרים המנסים לחקות את ישראל, להחליף אותו, מנסים להיות בעצמם בכורים, בכוח, 'ראשית גויים עמלק', לא מסוגלים לעשות את התהליכים הנדרשים, קופצים קדימה, אכזריים, לחמוס את הבכורה, לשרוף, לשקר, להרוג. 

"... יאשמו! רעה תבוא אליהם - נאום ה' ".

כי תצא תשפ"ד

 בס"ד

"החולה מתאר לנו את האני שלו כשפל, כחסר תועלת וכמגונה מבחינה מוסרית; הוא בא בתוכחות ובגידופים כלפי עצמו, ומצפה לנידוי ולעונש. הוא משפיל את עצמו בפני כל אדם, מרחם על כל אחד ואחד מבני ביתו מכיוון שנקשרו אליו - אל איש כה לא-ראוי."  

(פרויד, אבל ומלנכוליה)

שנת לימודים חדשה. יש לעבוד על פי המטרות והיעדים. לוח התכנון השנתי של המורה המקצועי שאני מתמלא. נושאים כלליים, שיעורים, מעבדות, סיורים, לימודים בקורס דיגיטלי, שילוב AI, למידה עם גורמי חוץ, מחקר… וערך עצמי? ודימוי עצמי? והשתלבות חברתית? רק בלוח התכנון של המחנכות?

הַעֲרָכָה עַצְמִית הוא מונח בפסיכולוגיה המתאר את ההערכה הרגשית על שוויו של האדם, שיש לאדם על עצמו. המונח מתאר הן כיצד האדם שופט את עצמו ומתייחס לעצמו [...]. הערכה עצמית היא ההערכה השלילית או החיובית של העצמי, במובן של מאפייני הרגשות שחש האדם כלפי עצמו. (ויקיפדיה, הערכה עצמית)

לא מעט הגדרות יש למונח הזה. גם לא מעט תיאוריות על גורמים וטיפול. אבל, נדמה לי, כי את המושג הזה כולנו מבינים אינטואיטיבית. אז, אולי, לא הרגשנו ירידה בערך העצמי כמו שתיאר פרויד למעלה, אבל, לפחות משהו מזה. את התחושה שמשהו בועט בך במקום הכי רגיש של הנפש. כמה קשה להתמודד עם עצמך. איך לשים הגנות, כשהמתקפה מגיעה בכלל מבפנים?

רוצים לשמוע פסיכולוגיה חיובית מהאינטרנט? "הביטחון העצמי כרוך בקבלה עצמית עמוקה, בנכונות לשינוי ולפחות אדם אחד נוסף שרואה בך אדם ראוי." נו, בסדר, אבל אם הייתי מקבל את עצמי באופן 'עמוק' (מה שזה לא יהיה), לא הייתי מגיע לירידה בערך העצמי מלכתחילה. עם החלק השני של המשפט אני יותר מזדהה. להיות אדם שרואה את האחר ומשדר לו - 'אתה ראוי'. לא מושלם, כי זה בכלל לא העניין, טוב יותר או פחות, אתה ראוי. לתשומת לב, למימוש עצמי, להכרה, להערכה. להכניס לתכנון השנתי.

וליקטתי עוד כמה רעיונות מהפסיכולוגיה, שיוכלו, אולי, לעזור (לאחרים, כמובן, לא שאני חווה ירידה כזאת מפעם לפעם…). יש הקוראים לחוות את הרגשות, להיות מודעים אליהן ולנסות למנוע את מנגנון ההגנה של הדחייה העצמית. יש האומרים, באיזו מין פסיכולוגיה הפוכה, לקבל את העובדה שאני חש אכזבה מעצמי ולא לכעוס על הביקורת העצמית המביאה לירידה בערך העצמי. ויש את אלו השולחים אותך לעולם החיצוני, למיקוד חיצוני, לך, תעבוד, תגשים, תעשה, שים את עצמך קצת בצד.

וראיתי גם, גישה מעניינת הפונה, אמנם, למטפלים, למסייעים, שגם הם, למרות כל מה שהם אומרים לאחרים כלפי חוץ, חווים את הירידה בערך העצמי, אך, אפשר, נראה לי, לקחת את הרעיון לכל אחד. להם, אומרת הגישה הזאת, תמנפו את הירידה בערך העצמי שלכם להגיע לאחר פתוחים יותר, משוחררים קצת ממגבלות הצורך להיות טוב, מתחושת הידע והיכולת. כן, יש לכם בעיות ואתם לא מושלמים. תנו לדינמיקה לזרום בין שני אנשים, חוששים, מלאי סימני שאלה,

וראויים…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך… חז"ל פירשו לא יראה לך בטל בלבך כו'. וכן י"ל [יש לומר] כשלא יראה בך בעצמך שלא יהי' חשוב בעיני האדם וכשנמאס בעיניו נתבטל כנ"ל [שפת אמת, כי תצא, תרל"ב]:

ניסיתי להבין את ה'שפת אמת' הקצר הזה. עלו לי כמה אפשרויות. אבל, הקריאה הראשונית האינטואיטיבית שלי הולכת עם ההבנה כי הקב"ה לא רוצה לראות אותנו רואים את עצמנו כ'ערומים', בעלי ערך עצמי נמוך, מאוסים בעיני עצמנו.

ההקשר של הפסוק כולו עם ההבנה הזאת, בימים האלה, מצמרר וחזק בעיניי ואין מה להסביר…

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ."

(דברים, כ"ג, ט"ו)

שופטים תשפ"ד

 בס"ד

מאבדים את הראייה ההיקפית. מאבדים את היכולת לראות, להבין, שיש עוד עולם מסביב, עוד רעיונות, סיבות, דעות. דיכוטומיה מוחלטת של שחור ולבן. מוסללים להביט רק בכיוון אחד, יש אור, רק, בקצה המנהרה הזאת. זה האור שלי. אני אגן עליו בכל מחיר. כי כל השאר זה חושך. ואם נדמה לי שגם בקצה שלי, האור לא מי יודע מה, אולי כדאי פשוט להתמסר לחושך.

"ראיית מנהרה", איבוד הראייה ההיקפית ויכולת ראייה מצומצמת, הוא ביטוי השאול מעולם הרפואה לעולם הפסיכולוגיה. בעולם זה, כמו בלא מעט מקרים, מדובר במנגנון הגנה להתמודדות עם מצבי לחץ וסכנה. אין זמן לחשוב, יש לפעול, על אוטומט, כאן ועכשיו. אלא, שהשינוי המואץ בדרך החיים שלנו, לא תואם את קצב השינויים הביולוגיים, כך, שמה שעזר לאדם הקדמון כדי לברוח מאריה שרדף אחריו, פחות מתאים לאדם המודרני שחי בלחצים מסוג אחר לגמרי.

מסוכנת ראיית המנהרה. היא אחד המאפיינים של אנשים סיכוניים לפגיעה עצמית עד התאבדות. אם הכל רע, אם הכל שחור, או, שלעולם ה'לבן' אין לי סיכוי להשתייך, אין ברירה, אלא… הראייה הזאת, היא גם אחד המאפיינים, לדעתי, של המצב הלאומי - חברתי שלנו. זה או אנחנו או הם. או בעד עסקה, או פגיעה בחטופים, או בעד מערכת המשפט, או בעד דיקטטורה. אין אמצע. וכשאין אמצע, היריב, כבר לא יריב, הוא אויב. ואויב צריך להכריע (*לפחות חלק מהאויבים…). אין גווני ביניים, כל כך קשה לפרוץ את החומה של המנהרה. והתחושה הזאת חונקת, מנקזת כל אופטימיות לשינוי.

כדי לשכנע את האנשים שבסיכון להתאבד לחיות, צריך להיאבק על פתיחת הראייה לגווני ביניים. אי אפשר לשכנע בשלב הזה לבחור בצד ה'לבן'. אדם דכאוני, בסיכון להתאבדות, יבחר תמיד ב'שחור'. המאמץ צריך להיות מושקע בהצעת דרכים נוספות להתמודד, דרכים נוספות לחיות, יש יותר משתי דרכים, אני לא אוֹמָר לך שאתה יכול לבחור באיזה עולם נפלא שרק אני רואה, אני לא מבטיח לך שבבת אחת יהיה לך טוב, אבל, יש יכולת לחיות עם הקשיים, לצד הצלחות וחוויות אושר. 

כדי שכולנו נמשיך לחיות, גם כישות אחת שנקראת 'עם', אבל, כנראה גם מילולית לגמרי, יש להשקיע מאמצים גדולים בפירוק מנהרות (במשחק מילים לא משעשע, 'ראיית מנהרה' במשך שנים, גרמה לנו ל… ראיית מנהרות…). לחשוד ולבקר קודם את עצמי. האם אני רואה רק מנהרה? האם החשיבה שלי לא דיכוטומית - שחור ולבן? האם אני מסוגל לראות גווני ביניים, גם אצל האחר? ולנסות, להציג, לשכנע, להראות בכל דרך שאני יכול, שיש דרכי ביניים שנוכל לצעוד בהן יחד. או, לפחות, להכיר בזה שיש איזה הגיון לצעוד גם בדרך האחרת, תכירו, גם הדרך שלי, לפחות, סבירה...

בכיסוי עיניים אטום, בחושך מוחלט, זכתה נבחרת ישראל בכדור שער במדליית הכסף במשחקים הפראלימפיים, אם נסיר מעצמנו את הכיסויים, אף אחד לא יעצור אותנו מלזכות בזהב…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק ולא תקח שוחד כי השוחד יעור כו'. יש ללמוד ק"ו [קל וחומר] מדה טובה המרובה שע"י עזיבות הנגיעות והמייגעים עצמם כדי לרדוף הצדק ומתרחקים מן התענוגים. זוכין לפקיחת עיניים. כי אם השוחד יעוור. רדיפת הצדק מפקח עיני עוורים [שפת אמת, שופטים, תרמ"ב]:

שוחד מוביל לראיית מנהרה של הדיין, לא מאפשר לו לראות אחרת מפסק דין אחד בלבד, שוחד של כסף, שוחד של מילים, תאווה, קנאה וכבוד. שוחד שמחזיק את תפיסת העולם שלי, שומר עליה מערעורים, מחזיק את הדיין - האדם שבוי במנהרה.

כלל הוא ש'מידה טובה מרובה על מידת פורענות'. לומדים זאת מלא מעט מקורות. גם בסיס האמונה בחיים ובטוב מחייב זאת. ואם שוחד גורם לעיוורון, רדיפת הצדק תביא לפקיחת עיניים גדולה. צדק, במובן המקראי הוא לא רק דין, יש בו גם צדקה. הדיין - האדם צריך לחפש את האמת, להסיר כל מחסומים ועכבות כדי למצוא אותה, בעיקר מחסומים פנימיים, עם זאת, השאלה היא מה הוא עושה עם האמת. איך הוא מתנהל. האם 'יקוב הדין את ההר', או, לראות, בתוך הדין והאמת, את האדם שמולי, את האדם שאני.