בס"ד
מכתב למורים, לעיניי התלמידים,
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"
מי מאתנו לא דמיין כילד מה הוא היה עושה בזמנים של תפניות גורליות בהיסטוריה?
בימי התנ"ך ובימי השואה והתקומה של העת החדשה. האם היה בנו האומץ לפעול בזמן סכנה? האם היינו יוצאים כנגד העדר? האם היינו נוקטים עמדה שנראית נכונה בדיעבד רק אחרי אלפי או עשרות שנים? או, שהיינו בוחרים, כמו הרוב, בעמדה האחרת, או, פשוט, בורים לשבת בשקט, בזמן שאותם יחידים נעמדו וסיכנו הכל למען הערכים והאמת?
אנחנו צריכים לפקוח את העיניים ולראות כי התקופה שבה אנחנו חיים, זימנה וממשיכה לזמן לנו לא מעט מצבים כאלו (שעוד כמה שנים ייקראו 'היסטוריים') וזו הזדמנות, זכות וגם קושי, לנקוט בהם עמדה.
יש לי הרבה מה לומר על הפרטים של שביתת ארגון המורים האמורה להתחיל ביום ראשון הקרוב, כאן רק אגיד שביום ראשון הקרוב יש למורות ולמורים הזדמנות לנקוט עמדה היסטורית שיכולה לתת דחיפה לשינוי ענק בתחומי ההוראה והחינוך, ומעבר לזה, יש לנו הזדמנות לתת לתלמידות ולתלמידים שלנו, את הדבר שאנחנו כל הזמן אומרים שהוא הכי חשוב.
שאנחנו רואים אתכם, שאתם חשובים לנו, שהנפש שלכם חשובה לנו, שאנחנו פה בשבילכם, שאפשר לסמוך ולהשען עלינו, שהחינוך הוא התשוקה שלנו, שאתם ההשראה שלנו ושאנחנו מבקשים להיות ההשראה שלכם. שלא משנה אם תלמדו עם תוכנות מחשב ואם ה-AI יכתוב לכם את העבודות, אנחנו, תמיד, נהיה כאן לתת את מה שרק בן אדם יכול לתת. ובזמן מלחמה, הערך של המפגש פנים אל פנים חשוב עשרות מונים.
מורות ומורים יקרים, חלקכם הייתם, עכשיו או תהיו במילואים בחזית ובעורף, חלקכם (בעיקר חלקכן) מחזיקות משפחה לבד על הכתפיים, לכאורה, ורק לכאורה, העורף של המלחמה הזאת. אנחנו נקראים לחזית!! לחזית הכיתה, חזית החינוך, חזית ללא מירכאות, חזית ממש במלחמה על איך ייראה הבית. לתפקיד שיכול לשנות חיים, להציל חיים. ממש.
שביתה, במיוחד עכשיו, פשוט, לא אפשרית.
אל מול השביתה, אל מול המלחמה, עצם המפגש פנים אל פנים ביום ראשון הקרוב, יגיד להם הכל, יגיד הכל עלינו.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ובמדרש שלא לפסוק בקללות ואל תקוץ לא תעשו קוצין קוצין. כי אין הרצון להיות הקללות. ורק שעי"ז [שעל ידי זה] ישוב האדם ועושה מזה ג"כ [גם כן] ברכה. וכן איתא בזוה"ק [בזוהר הקדוש] שיסורין לאדם כשמקבלן באהבה ושב להש"י [להשם יתברך] בחושבו כי ה' עשה עמו חסד בזה שעי"ז יתעורר לשוב. עי"ז עושה אותם יסורין של אהבה. וז"ש נותן לפניכם ב' וקללה שגם הקללה ביד האדם לעשותה ברכה כנ"ל. וז"ש שלא לפסוק ולפרוד שהקללה דבר בפ"ע [בפני עצמו] רק הכל לטוב כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:
אנחנו לא צריכים לבחור להתרחק מהקללה, אומר ה'שפת אמת'. הקללה לא מונחת לפנינו כאיזה רע הכרחי שהמשימה היא רק לא לבחור בו. הקללה מונחת לפנינו כדי שנבחר גם בה. שנבחר בדרך להתמודד איתה.
שנדע להסתכל על מצבים קשים, במשפחה, בעבודה, בלאום גם כהזדמנות גדולה. הזדמנות כלפי מעלה, לראות במצבים אלו, מצבי הקללה, יסורים של אהבה, משמע, הבנה שהקב"ה נותן לנו אתגר, קשה, כואב, אבל שאנחנו יכולים לעמוד בו, לגדול ממנו.
וגם, שנדע לקחת את עוצמות החיים המתגלות בזמן הקללה ולהפוך אותם לברכה גדולה. בזמן של קושי, של צער ומלחמה, קשה יותר לבחור בפעילות של ברכה, קל יותר לשקוע. עם זאת, מעשה אחד בכל סוג של קרב, יכול לעשות את ההבדל, יכול לתת לנו אות גבורה.
