בס"ד
היה מתח לקראת תשעה באב השנה. לא (רק) בגלל אירן ושלוחותיה. ספוילר, הם משחקים לנו בראש ונותנים לנו להתבשל במיץ המריבות, הפינויים, העול הכלכלי, של עצמנו. תקיפה ממש? נראה לי פחות סביר. מסכנים הפרשנים בתקשורת שנאלצים לחזור על עצמם שוב ושוב.
היה גם מתח אחר. האם זה יהיה הצום האחרון? האם בכלל נצום? אולי, בצורה כזאת, או אחרת, משהו עמוק ישתנה במציאות? ואם להיות פחות 'משיחיים', הרגשתי בעצמי ובאחרים ששמעתי ושקראתי, שההזדמנות של ט' באב, הדיבור על שנאת החינם, על ההיסטוריה שחוזרת (ושעלולה לחזור) על עצמה, אולי הם יהיו הטריגר לשינוי אצלנו. בשיח, במעשים.
אז, השתנינו בט' באב? למדנו לקח? אפשר בכלל להשתנות? להחליט לאהוב, או, לפחות, קצת פחות לשנוא? האם עצם הקבלה על שינוי השיח, יכולה לשנות משהו עמוק ביחס אל האחר, או, שמדובר על תחפושת בלבד, בלי שינוי אמיתי, כמו אותו חתול מהאגדה שאולף ללבוש בגדי מלצר, עד שהוא רואה עכבר, זורק הכל ורץ… ימים יגידו, אני מאמין בזרמים העמוקים שמנסים להיות יותר גלויים, שיעשו שינוי אמיתי, אבל, עם הנצח, שיהיה בריא, לא מפחד מדרך ארוכה…
נקודת היסוד היא האמונה באדם. ביכולת שלו להשתנות, כולל שינוי של הרגשות. בלי אמונה כזאת, השיח והמעשים הם רק של ניצחון, שעבוד והכנעה (פירוש המילה איסלאם). שינוי ביכולת לחוש אמפתיה כלפי האחר, היא, בעיניי, הציר, או הבסיס, עליו מסתובבים על יחסי האנוש. אי אפשר להתחיל לקיים יחסים אנושיים בלי, קצת, לראות את העולם דרך עיניו של האחר, עד כמה שניתן. הפסיכולוג היינץ קוהוט, שם את האמפתיה במקום מרכזי הן בתהליכי ההתפתחות של הילד והן ביכולת לתקשר ולטפל, במיוחד באותם אנשים המרוכזים בעצמם.
אני חושב שהאמפתיה לַשּׁוֹנֶה (מגזרית, תת מגזרית…), לאחר, לסביבה הקרובה, היא המשימה עליה אנחנו צריכים להיאבק. זה מאבק קשה. הוא מנוגד לאותו חלק חזק שאומר 'אני', לאותו חלק השרדותי שרוצה להטביע אחרים, כדי שאני לא אטבע בעצמי. במעגלים הקרובים והרחוקים. אפשר ללמוד אמפתיה, אפשר ללמוד לאהוב. להתאמץ על זה. ויש גם עוד רווח. האמפתיה והקבלה כלפי האחר, עוזרת לייצב גם את הקבלה שלי את עצמי. אני, בסופו של דבר, פועל מתוך מה שיש אצלי בפנים כלפי חוץ, אבל זה עובד גם לכיוון השני. כשאני כועס, זה קודם כל על עצמי, כשאני אוהב או מקבל את האחר, אני קודם, מקבל אותי.
שבת שלום,
איתן.
קושיית המפרשים בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו' והאמת כי הקושי' היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להש"י בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב וע"י הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה ע"ז נאמר יגעתי ומצאתי כו'. [...] פי' כנ"ל שע"י שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וע"ז נאמר חיי עולם נטע בתוכנו.[...]. ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך. מ"מ [מכל מקום] צריך להיות הרצון והתשוקה לבוא לזה בכל עת ועי"ז נפתחים השערים שבלב האדם כנ"ל [שפת אמת, ואתחנן, תשפ"ד]:
הרמב"ם מביא את מצוות אהבת ה' ויראתו המבוססת על הפסוק מהפרשה כמצווה הראשונה בספר ההלכות הגדול 'היד החזקה', בהלכות יסודי התורה. הקושיה שלו, אותה מזכיר ה'שפת אמת' מופיעה במקום אחר, כאן, ממש בתחילת חיבורו הגדול, הוא שם את האפשרות לבחירה באהבה כעובדה. זה הבסיס. אין שאלה. בספר 'שמונה פרקים' הוא מגדיר כי במקום שיש מצווה, יש גם בחירה ולכן, היכולת להרגיש אהבה, נתונה לבחירה. לאהוב את הקב"ה, את רעך כמוך.
הנחת היסוד, אומר ה'שפת אמת' היא ההבנה שמעבר לקליפות, מעבר לתהפוכות החיים, בטבע האנושי - ישראלי עצמו, נמצאת היכולת לאהוב, נמצאת האהבה עצמה. הרמב"ם לא מסתפק בלהגדיר את הציווי הוא גם נותן את הדרך. תסתכל [במובן של ראייה ובמובן של לימוד והבנה] בבריאה, במה שעשה הקב"ה, בחסד. מהעיקרון הזה תלמד גם לאהוב את האחר. תסתכל. מה הוא עושה, מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש…
זה קשה, מסיים ה'שפת אמת', מצווה קשה. אפילו להבנה, בוודאי שלקיימה. אז 'רק' תבין את הצורך, תרצה, תשתוקק לזה, מזה ייפתחו, בעזרת ה', שערי הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה