פנחס תשפ"ד

 בס"ד

יצאנו, ההורים והאחים שלי, לבילוי דו - יומי אי שם בשרון. 

ולא, זה לא סיפור ילדוּת. זה קורה ממש עכשיו, בזמן כתיבת שורות אלו. מעניין ומיוחד לצאת בהרכב הזה, שוב, אחרי משהו כמו 30 שנה… מעשה חכם עשו ההורים, לדייק איתנו צוואה רוחנית וערכית המתבטאת גם בפן הרפואי והכלכלי עכשיו ולא לתת לנו לשבור את הראש, או, חלילה, לריב, בהמשך (בתפילה שנהיה רגישים וחכמים). והדינמיקה נעה בין העתיד, להווה, לעבר ובחזרה. צפנו בזמנים האלה הלוך ושוב. צחקנו והתרגשנו. לנסות לתכנן כאן בהווה, לשמור על העתיד שנים ארוכות קדימה. להבין, שאת העבר, אולי, לא ניתן להחזיר, אבל אפשר ללמוד ממנו הרבה. 

איזו משימה זאת לקחת על עצמך להיות הורה. כנראה, מזל גדול שלא תופסים את גודל האירוע כשהולכים על זה. לגדל כל אחד ואחת באופן מיוחד בתוך לחץ החיים בו הכי קל "לאהוב אותו דבר", לתת את אותה תזונה פיזית - רגשית במנות תעשייתיות. איזו משימה זו, להכניס לתוך סיר הלחץ המשפחתי מרכיבים שונים ולהוציא ממנו תבשיל אחד בטעמים שונים.

אנחנו בעולם שצועק ייחודיות! תוך שהוא מכוסה באחדות שהיא, בדרך כלל, המכנה המשותף הנמוך ביותר. אנחנו בונים מבני חינוך אחידים, מערכות כמעט אחידות, מסודרות באופן כמעט אחיד ומנסים ללמד את עצמנו לראות את היחיד. 

אנחנו, עמוק יותר או פחות, רוצים עכשיו אחדות. רוצים לסלק מכשולים, רוצים לראות את האחים, גם בהם, הרחוקים. שבויים בתוך 'תזונה' מגזרית ומפלגתית, שמחזירה אותנו כל הזמן לעימותים של הובלה, של ירושה. 

ננסה להוריש לילדנו עולם טוב יותר לפני שאנחנו מעבירים אליהם את השרביט. בואו נהיה יותר בוגרים, נחזור להיות, קצת, ילדים…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין המניין לאלה תחלק הארץ. שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בא"י כמ"ש לעיל. וכן כתיב וישב כו' איש תחת גפנו כו' תאנתו. וזה הי' עניין הגורל שהכיר כל אחד מקום המיוחד לו כי נתינת א"י היה בכלל ובפרט. ויתכן לפרש בזה מ"ש וכרות עמו הברית לתת כו' הוא בכלל. אח"כ לתת לזרעו הוא נתינה בפרט שנתן לכל א' חלק השייך לו [...] כי בזכות הברית שהוא לשמור כל אחד מקום הראוי לו שלא להתערב במקום שאינו שייך לו. ולכן ירשו כל א' מקומו הראוי לו. ומצד זה הי' אהבה ביניהם וזכו לבנין ביהמ"ק. מכלל שחרב ביהמ"ק על ידי שנאת חנם משמע שמכח השלום שהי' בבנ"י שלא הי' בהם קנאה ושנאה שהכיר כל אחד מקום הראוי לו זכו לבנין ביהמ"ק:

בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו [...] וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה [...] ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר [שפת אמת, פנחס, תרמ"ח]:

ירושת הארץ, אומר ה'שפת אמת', הייתה גם לכלל ולגם לפרט. לא תוכלו להכנס לארץ, לא תוכלו לבנות את בית המקדש, אם לא תכנסו לארץ כיחידה אחת, אם לא תהיה ביניכם אחדות ואהבה. זאת, כנראה, אחת הסיבות שבגללן משה, בפרשה הבאה, ייצא משלוותו לאחר בקשתם של בני גד וראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי ולהתנתק משאר העם שינחל במערבו, וזו, כנראה, גם הסיבה, שהפתרון שלהם ימצא חן בעיניו. זאת הסיבה שהצליחו לנחול את הארץ ולבנות את בית המקדש, זו גם הסיבה שהוא נחרב.

ה'ירושה' הראשונה שמשה מבקש מהקב"ה לישראל, רגע לפני שהוא יפצח בנאום הסיכום שלו, ספר דברים, הוא מנהיג שיחליף אותו, 'איש על העדה'. רש"י מביא את הפירוש - 'לפי רוחו של כל אחד ואחד'. מישהו שיוכל להכניס עם אחד ומאוחד, עם משימה לאומית אחת - לכבוש את הארץ, עם משימה פרטית לכל שבט - להנחיל את הארץ, כאשר הכח המרכזי שלו, הוא היכולת לראות את כוחותיו השונים של כל אחד.

איש המשמש כרועה, כמנהיג, המבין אמנם, כי רק הקב"ה יכול להנהיג ככה בדיוק, אבל, דווקא מתוך ההבנה וחרדת הקודש הזו, הוא נשען על האבות, על משה ויוצא להנהיג. בעתיד, הוא ימסור לזקנים… לנביאים... לאנשי כנסת הגדולה… להורים שלנו…לנו… לילדים….

בלק תשפ"ד

 בס"ד

'אנחנו מכירים אותך יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך'.

'רק נדמה לכם. אתם לא מכירים אותי כמו שאני באמת'.

שיח הורים - מתבגרים קלאסי אני חושב. אין, אולי, משפטים יותר מעצבנים או דורכי יבלות מאלה (וכדרכם של משפטים מעצבים, הם יכולים לסגור שיח, או דווקא להוות טריגר לפתיחתו. יש להשתמש במידה, למתכון ניתן לפנות… :). 

הרי גידלנו אותם מגיל 0. היינו שם בכל הצמתים. ראינו והרגשנו הכל. אני מכירים את התגובות ואת התכונות הכי בסיסיות. 

אז גידלתם אותי כשהייתי קטן ומרכז עולמי היה הבית. היום, מרכז עולמי הוא עם בני גילי. שם אני מתנהג אחרת. מה מתנהג, האישיות שלי אחרת. באים שם לידי ביטוי עולמות ומחשבות שאתם, אולי, רואים רק הד שלהם.

תפקיד הסביבה, במיוחד זאת ההורית, היא להכיר לתינוק - ילד - נער את העולם. לתת לו פרשנות. אבל, יותר מזה, תפקידם הוא להכיר לו את עצמו. החל מרגע הלידה, ההורים מסבירים לתינוק את מה שעובר עליו. 'אתה רעב', 'אתה עייף'. אחר כך גם, 'אתה כועס', 'אתה פגוע', 'אתה מתרגש, מתגעגע…'. ככה העולם הפנימי הסבוך של תחושות גוף-נפש מקבלים שם וצורה ומאפשרים לילד להכיר את עצמו ולהכיר את הקשר שבין הרגשות שלו להתנהגות. ילד שגדל ללא התיווך הזה, עלול להסתובב עם תחושות לא נעימות שהוא לא מסוגל להסביר ומכאן הדרך לאיזו 'זרות פנימית' ומאבקים פנימיים שהם, ככל הנראה, הבסיס להתנהגויות סיכוניות, או 'סתם' תחושת נאכס מתמדת..

אז, אולי, כולם צודקים (שגם זה משפט מעצבן בפני עצמו…). אנחנו מכירים את בסיס ההתפתחות של ילדינו ותלמידינו. אנחנו מכירים את התחושות הממלאות אושר, או ייאוש בחוויה האישית שלנו ולכן, אנחנו מסוגלים (חובה עלינו) לראות ולהראות, לתווך ולהנחות דרך. מסוגלים, כן, אבל, עד איזה גבול שבו, התיווך לעולם, הפרשנות, חייבים להתרחש אצלם פנימה. האחריות עוברת אליהם, כי רק הם מסוגלים לעשות את ההתאמה הזאת בדיוק, להשתמש בכלים ולדייק את מה שהם מרגישים. זה הזמן שלנו, להיות סבלניים ולהאמין.

נדמה לי, שלאורך כל שנות ההיסטוריה, אבל אני חש את זה מדויק יותר בחודשים האחרונים, אנחנו, כעם, עוברים תהליך פסיכולוגי שמטרתו היא היציאה מהזרות העצמית. חשבנו שאנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב, שהדרך שלנו (ו'תפילו' את זה על כל מגזר), שחצבנו לעצמנו, בעצמנו, היא היא הדרך המתאימה והנכונה לנו, כי, מי מכיר אותנו טוב יותר מעצמנו…

אז יש מישהו כזה. שמכריח אותנו להתעמת ולעמוד מול מה שחשבנו שזה אנחנו. מול הנחות היסוד, מול הסיסמאות, מול הגאווה והכבוד. מי ש'יתמסר' ל'טיפול' הזה, יוכל לצאת ממנו חזק יותר, שלם יותר, מבין יותר את התקופה ואת העם שבו הוא חי. זו, בעיניי, תהיה הגאולה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק כי ברוך הוא. פירוש, שהם בעצמם הברכה כמ"ש והי' ברכה. ולכן א"ל אינם צריכים לברכתך כי אין ארור מתדבק בברוך. והענין הוא כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון שכ' ארורה האדמה בעבורך. כי קודם החטא לא הי' נמצא כלל הקללה. רק ע"י אכילת עה"ד [עץ הדעת] טוב ורע נתערב הרע בכל דבר ולכן נמצא ארור בעולם. ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובות. ומכח זה הי' בלעם מקלל למי שרצה כמ"ש חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס דכתיב ואל זועם בכל יום. וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב. ואמר יודע דעת עליון מצד בחי' הדעת טוב ורע וברע הי' לו אחיזה. אכן בנ"י זכו לברכה השלימה בלי תערובות מצד התורה עץ החיים כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום הוא ברכה הבאה בכח התורה שקדמה לעולם וכמו כן בנ"י קדמו לעולם [...]. פי' שראה שע"י החטא יהי' אח"כ תערובות טוב ורע. לכן גנז אותו האור שלא יהי' בו שום תערובות והוכן לבנ"י כדכתי' אור זרוע לצדיק וכ' ועמך כולם צדיקים [...] וכ' רגע באפו חיים ברצונו. פי' זה הרגע שהקב"ה כועס הוא במקרה ובזמן כי הרגע שורש הזמן. אבל חיים ברצונו שרצונו ית"ש אין בו חרון אף כלל. ובנ"י יש להם חלק בזה הרצון כמ"ש ותרועת מלך בו והוא למעלה מן האף [...] והלא גם באותן הימים לא זעם ה' לפי שדביקות בנ"י למעלה מן הזעם בבחי' חיים ברצונו כמ"ש לעיל והיה זה עדות לבנ"י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם [שפת אמת, בלק, תרס"ג]:

לבני ישראל, יש יכולת מיוחדת. או, לפחות, פוטנציאל מיוחד. יש בהם משהו מהעולם השלם, של האמת, עוד לפני שנפרדו במציאות הטוב והרע. לכן, אומר הקב"ה לבלעם, אתה לא תקלל, אתה תברך, אבל, תדע, שהם לא ממש צריכים את זה ממך, לא באים ממש מאותו עולם שלך.

האור הראשוני הזה גנוז, אומר ה'שפת אמת', בעקבות המדרש שמביא גם רש"י. גנוז לעתיד לבוא לצדיקים. ובמהות 'ועמך כולם צדיקים', כולם מרגישים את האמת הזאת. אולי, זה המקור לזרות הפנימית של העם הזה. אולי אותה שייכות לאחדות והתחושה ש'האמת אצלי', היא זו שגורמת לנו להתאפיין במחלוקת. תחושה פנימית של אמת, שלא למדנו לזהות, להכיר בה ולהכיר בטוב וברע המעורבבים. ואנחנו, ממשיכים להיאבק, בעיקר עם עצמנו, בדיוק כמו אותו נער שזועק בלבול.

דווקא ברכותיו של הזר, החיצוני לאומה, המביט מראש הפסגה, יכול לראות את 'מה טובו אהליך'. דווקא האיש שידע ורצה לכוון עלינו את שעת הזעם של הקב"ה, נוכח לדעת, שאבא לא באמת כועס…

חקת תשפ"ד

 בס"ד

לא פשוט להיות נערות ונערים בגיל הזה, אני אומר להם. אני שמח על כך שנולדתי בדור בו הדברים היו פשוטים יותר. עולם הגירויים היה הרבה פחות צעקני (בטח בפריפריה הבּוּעַתִּית שלנו), המלחמה על תשומת הלב שלנו לא הייתה כל כך חזקה, לא הייתה כל כך בוטה. לא יודע איך הייתי מתמודד עם עודף הגירויים האלה, עם ההשפעה הכל כך גדולה על הקשב. האם הייתי יכול לצמוח למי שאני?

אה, וגם לא פשוט להיות הורה ומורה בדור הזה. לגדל ולחנך דור הַמְּדַבֵּר שפה שגם אם היא לא ממש שונה, הרי ה'מבטא' חזק ובולט. החלק הזר, אל מול הדור המבוגר, ניכר לעין. יש עבודה…

'תִּלְמַד לדבר בשפה שלהם', תקרא בספר הדרכה אחד, 'לָמֵד אותם לדבר בשפה הנכונה שלך', תקרא באתר אחר. האמת, כנראה, אי שם באמצע. אני חי בעולם ההוראה, כבר לא מעט שנים ומעבר למפגש עם התלמידות והתלמידים, אני מסתכל גם על עצמי ועל חבריי המורות והמורים, אני שומע הדים עליהם מהתלמידים. פיתחתי לי איזה חוש ל'נבא' איזה מורה יצליח יותר ואיזה מורה יצליח פחות. יש לא מעט תכונות שיעשו את המורה למוצלח בהוראה. למשל, המקצועיים שבנו [בתחום הדעת ובתפקוד], יקבלו הערכה, יקבלו אפילו כבוד. 

אבל, כדי לזכות באמון הנמצא בבסיס היכולת לחנך, ישנן תכונות רבות נוספות. החשובות שבהן, קשורות ליכולת לתקשר באופן מאוזן עם אותם 'מהגרים דיגיטליים' (וזה לאו דווקא קשור לגיל המורה)...תעמדו מולם כמורים, עם מרכז פנימי יציב, עם הגבולות הברורים, הידע והניסיון. הם לא צריכים לערער אתכם. תעמדו מולם כתלמידים. אל מול היכולת לקבל, לשמוע, באמת, גם ביקורת, גם אם היא נאמרת בחוצפה. תערערו את עצמכם. כי נפשם יוצאת לגבולות, יוצאת, גם, להשמיע את קולם המיוחד, של הדור ושל כל אחת ואחד. ולנו, יש הרבה מה ללמוד שם. על המקצוע, שבסיסו  הוא לדעת אותם. ואיך נדע, אם לא נקשיב ונלמד? ונלמד, אפילו עלינו, כי אין מראה טובה מהם.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין מי מריבה יען לא כו' לעיני בני ישראל לכן לא תביאו כו' כבר כתבנו במ"א [במקום אחר] כי לא הי' זה עונש רק הוכחה וראיה שאין דור הזה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של מרע"ה. כי משה רבינו ע"ה נתנבא באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה [...] וכל ענין א"י הוא כן שהיא מתנת חנם כמ"ש בפ' ואתחנן מזה. וזה עצמו החילוק בין הכאה לדיבור כענין דאיתא אסא אמר אני רודף כו'. ויהושפט אמר אין בי כח לרדוף אלא אומר שירה והם נופלים ובעת החלו ברנה כו'. כי בצור כתיב והכית כו' והיינו כחו של מרע"ה והוא מענין תורה שבכתב חקוקה ורשומה. וכאן כתיב ודברתם כו' לעיניהם היינו כפי כחן של בנ"י שלא יכלו להימשך אחר מדריגת משה רבינו ע"ה הנ"ל. וזה עצמו ענין מ"ש במדרש המורים את מוריהם. כי ע"י שלא נמשכו אחר הנהגה שלו (והוצרך) [*הוצרך] להיות כמו נחית דרגא. וכתיב המן הסלע הזה נוציא… [שפת אמת, חקת, תרמ"ו]:

לא עונש. תוצאה. לא היה שום חטא בהכאת משה את הסלע, כותב ה'שפת אמת', להבדיל ממפרשים אחרים ש'מדביקים' למשה סוגים שונים של חטאים כדי להבין את התוצאה החמורה. ה'שפת אמת' מתאר את המצב בו מדרגת בני ישראל נמוכה מזו של משה ולכן, זה לא אני, זה אתם, וצריך להפרד.

ה'שפת אמת' מביא את המדרש  [איכה רבה, ד', ט"ו] על דרך התפילה לפני הלחימה של המלכים השונים, כל אחד התפלל לסיוע אחר מהקב"ה וכולם נענו כפי שביקשו. החל מדוד המלך שרדף את אויביו, השיגם והכה בהם, דרך יהושפט שרק אמר שירה והקב"ה נלחם את מלחמותיו ועד חזקיהו ששכב על מיטתו בעוד הקב"ה הורג את מחנה ארם. ה'שפת אמת' משווה את ההכאה של דוד והדיבור של יהושפט להכאה והדיבור אל הסלע. 

הקב"ה, בעצם, אומר למשה, הדור הזה לא מסוגל עוד לעשות הכל בעצמו, הם לא במדרגה שלך, של ההכאה, של הפעולה העצמית. הם עוד בשלב הדיבור, הם צריכים עוד שיחזיקו להם את היד. אתם לא תסתדרו. משה מתוסכל וצועק 'שמעו נא המורים' - אתם תלמדו אותי? אתם תהיו מורים למורים??

אל תכנס לארץ, אומר לו הקב"ה. זה פשוט לא יעבוד ביניכם.

הדור ההוא נכנס לארץ. קרה מה שקרה. עליות ירידות, גלה וחזר וגלה. וחזר. וקם פה דור, שברור לו. שנמאס לו כבר לחכות לאיזה 'משה' בשביל מים. בשביל גאולה. דור שיוזם, ויוצא, ומכה. שבז למי ששוכב על מיטתו, גם [ובמיוחד] אם הוא עוסק בתורה ומחכה שהקב"ה יושיע אותו באותות ומופתים.

דור שהוא מורה למורים שלו. מוביל את המנהיגים שלו, שצריכים להתחיל ולהוביל, אבל, גם צריכים להסתכל וללמוד…

קרח תשפ"ד

 בס"ד

יש כמה פעולות מרשימות שפרמדיק יכול לעשות בשטח. אולי הנחשבת בהם, היא ה'אינטובציה' או במילים פשוטות, הכנסת צינור לקנה הנשימה של המטופל. למה דווקא היא זכתה לכבוד הזה? לא יודע, אולי כי היא גם פעולה ['פרוצדורה'] חודרנית הדומה להתערבות ניתוחית וגם לא ממש נפוצה, כמו גם, לא ממש נדירה. זה נראה טוב, זה מרגיש טוב [לא לנפגע..], ש'עשיתי משהו גדול' והדיווח 'מורדם ומונשם', גם הוא ביטוי של 'הצלנו חיים' [ולפעמים זה אפילו נכון]. בשנים האחרונות מחקרים מראים שאינטובציה בשטח עלולה להזיק אם לא עושים אותה ממש, אבל ממש כשצריך, עם זאת, היוקרה שבה עוד חיה ובועטת.

מה הפעולה המרשימה במקצוע שלכם? בחברה שלכם?

אחרי יותר משני עשורים במקצוע הפרמדיק, הסיפוק שלי מגיע ממקומות אחרים. השינויים הקטנים והפעולות המדויקות שהלמידה, הניסיון, והלמידה מהניסיון הביאו אותך לשלוט בהן. באבחנה, בטיפול ובניהול המפגש האנושי עם הצוות המגוון (גיל 15 עד…) ועם המגוון האנושי של המטופלים ומשפחותיהם. ה'וואוו' מבחינתי הוא אותה פעולה, אותו משפט, שמשנים, ולו במעט, את מצבו הרפואי של המטופל, את מצב הרוח שלו ואת הלמידה והלכידות בצוות.

בחרתי לכתוב על מקצוע הפרמדיק. במקצוע ההוראה, בחינוך הילדים, בחברוּת ובעוד 'מקצועות', הדברים, אולי, עדינים יותר. המומחים, הם לא תמיד הבולטים והנחשבים (וכשהם כן, זה מאוד בולט). אבל הם אלו ששמם עובר מפה לאוזן. שיש בהם משהו אחר. שנוח להיות במחיצתם. שאתה רוצה את קרבתם. הם מאירים לך במילה, בדוגמה, במעשה קטן. ואתה מבין ומרגיש, גם מבלי להבין איך, המעשה הזה, בשבילך, היה כל כך גדול. ואולי, תעבור ההרגשה, שגם אני, אוכל להיות כמותם…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ועל פי פשוטו יש ללמוד דרך איש הישר בעבודת הבורא כל שעולה מדריגה יותר. יודע חשיבות כל דבר קטן. שהרי מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שהיה כמה מדריגות למעלה מהם הבין חביבות בחינת הלוי' שניתן להם מהשי"ת. והם [קרח ועדתו] התנשאו. והיה זה להראות להם על אשר אמרו ומדוע תתנשאו כו' הראה להם כי אעפ"י שזכה לכל אלה המדריגות חביב בעיניו כל דבר קטן וגדול בעבודת הבורא ולכן זכה לכל זה. לאפוקי [להוציא] הם שמיד זלזלו בשירות שלהם וביקשו יותר [שפת אמת, קרח, תרל"ו]:

ה'שפת אמת' מדגים את הביטוי 'כל הפוסל, במומו פוסל' בהקשר של קרח ועדתו. מי שרואה התנשאות באחרים, לא מן הנמנע, שהוא, בעצמו, מתנשא. מי שרואה ב'שואו', בחיצוניות המפוארת כמו בגדי הכהונה, החשובה בפני עצמה, את הגדולה, מפספס בגדול. 

שבט לוי הוא ה'סנדוויץ''. בין כהן לישראל. הוא לא כהן על שלל המתנות והעבודה הראשית בבית המקדש, הקטרת הקטורת ועבודת הקורבנות. הוא גם לא ישראל, המחזיק נחלה ואחוזה בארץ. אפשר לראות את תפקידו של הלוי רק כעוזר של הכהן לשמור על הסדר ולעשות מוזיקה. המתנות שהוא מקבל, לא קדושות כמו של הכהן, וגם מהן, הוא צריך להעלות תרומה לכהן. 

משה, לוי בעצמו, דווקא בגלל גדולתו, רואה את המעלה בלהיות לוי. 'חביב בעיניו כל דבר קטון וגדול' בגשתו אל הקודש. התפקיד שקיבלתי, לא משנה מהו, הוא שלי. הוא אני. הוא גדול. יש לי הזכות לבצע אותו. עד שהוכרח לחלק את משא המשפט לשרי האלפים, המאות, החמישים והעשרות, הוא לא זלזל לדון בכל משפט קטן בעצמו. הכל היה גדול בעיניו ואולי, תכונה זו, הביאה אותו להיות גם העניו באדם.