בס"ד
ככה. כי אמרתי. אתה לא באמת חושב שזה המשפט הכי חינוכי. אתה מאמין בהסברים, הבנה, גיוס של השכל, גיוס של הרגש, ככה מתנהל מחנך אמיתי. ושוב, יצא לך המשפט הזה, כמו איזו ברירת מחדל כשממש אין לך כוח, ויאללה בואו נקדם כבר את הערב הזה, את השיעור הזה. או, כי פשוט, ניסיתי, הסברתי והוא פשוט לא קולט, אז חתכתי.
"ככה. כי אמרתי". איזה משפט מרגיז. רק כי הוא יותר גדול, יותר חזק או בעל סמכות. בכלל לא חשב על הצד שלי. בקושי הקשיב. אין לו מה להגיד אז בטח אמר לעצמו "יאללה, שישתוק ויעשה כבר מה שאני רוצה". בתוכו הוא יודע שאני צודק…
"ככה זו לא תשובה" דיקלמנו בתור ילדים, כשבגרנו הבנו, שלפעמים, ככה זה כן תשובה. לפעמים, אפילו, תשובה חשובה. זה לא רק שהילד / החניך / הטירון עוד לא בשל מסיבות קוגנטיביות או אחרות לקלוט את המסר, אלא, שה"ככה" הוא בעצמו המסר. הוא מסר התנהגותי של לסמוך על מי שאחראי להוביל, הוא מסר של מיומנות חשובה להתמודדות עם מצבים שלא תהיה בהם תשובה, הוא מסר אמוני שיש משהו למעלה ממני. הוא מסר שלפעמים, צריך פשוט לעשות.
קל לדבר. קל להיות בצד שאומר "ככה". יותר קשה להיות בצד השני. כשאתה ילד או נער, זה אולי נתפס כחלק בלתי נפרד מהחיים יחד עם ה"זקנים האלה". כשאתה בוגר זה כבר יותר קשה. אתה חייב להבין. אם לא, אתה מתנגד. אם זו עלייה במיסים, אתה מתלונן על זה בבית וממשיך הלאה. ואם זה יותר מזה? אם זה אסון אישי? אם זו אכזריות בלתי נתפסת, אבידות ומלחמה?
ככה. קבלו גזרותיי. יכולים להיות מיליון הסברים מנחמים יותר או פחות. או, האשמה של אחרים והאשמה עצמית. אבל את השאלה הפשוטה והתמה "למה?" ההסברים האלה, לעולם, לא יפתרו עד הסוף. אפשר למצוא בהסברים נחמה, אפשר למצוא בהם תקווה. מעל הכל, כך נראה לי, המשימה היא שצריך לעשות, לקום ולעשות את כל הדברים שכל הזמן דיברתי עליהם, את כל התיאוריות הגדולות שדיקלמתי. ושצריך, לחרוק שיניים, לשמוח במה שיש ושצריך, וגם, שזה הזמן ללמוד, ללמד, ולמצוא אמונה באלוהים. באדם האחר, בעצמי.
שבת שלום,
איתן.
מה שהיה צריך להיות ברכת יעקב שלא ברצון יצחק. נראה על ידי שבברכה זו תלוין כל העולמות ולא שייך שיהיה ע"י איש רק ע"י הקב"ה שאין זה דבר שבמקרה. [ואפשר על ידי זה היה הברכה ע"י יצחק שכהו עיניו כמו שכתב רש"י ז"ל שייחד הקב"ה שמו עליו כנ"ל] [שפת אמת, תולדות, תרל"ג]:
למה? ככה. כאלה אתם. עם נבחר. לכם שייכות הברכות, אין איש שיכול להשפיע על זה. אפילו לא יצחק האיש, אלא, יצחק העיוור הדבוק בשכינה. לכם שייכת התורה. אין לכם את הפריווילגיה לומר "למה זה לי בכורה". את התורה תקבלו בכפייה. הר כגיגית, אם לא תקבלו, כאן תהא קבורתם. וקבורת העולם כולו.
"מכאן מודעא רבא לאורייתא". יש כאן איזו בעיה. כפייה זה לא דבר נעים. בטח לא כשמאיימים עלייך במוות. איך נרגיש טוב עם התורה הזאת? מה זו בכלל אשמתנו אם אנחנו כופרים בה?
"הדור קיבלוה [את התורה] בימי אחשוורוש". אחרי ניצחון על עמלק. אחרי ההבנה שהמקום שלנו הוא לא במשתה של אחשוורוש. אחרי שחלחלה ההבנה שאת אמות המידה המוסריות אנחנו צריכים להעמיד בפני העולם. שואה גדולה נמנעה ברגע האחרון, ועם זאת, לא אומרים הלל בפורים. "עדיין עבדי אחשוורוש אנחנו", עדיין תלויים במעצמה הגדולה, עדיין נאלצים להתכופף.
אם רק תהיה לנו הזדמנות להלחם שוב בעמלק. בארץ ישראל, מתוך עצמאות ועוצמה מדינית וצבאית, ללמד את העולם להבדיל בין טוב לרע. ולעשות את זה עד הסוף מבלי להתכופף, שוב, בפני אחשוורוש, כדאי שנלך על זה…
בעל הנס צריך להכיר בניסו. יותר מאלפיים שנה חיכתה נבואת ירמיהו (ל"א) להתגשם. שיבואו ימים, הכפייה תעבור מן הארץ, לב חדש יהיה לנו וסליחה גדולה.
הפוטנציאל כבר כאן, את הצעד שלנו לקדם אותה, אנחנו חייבים לעשות.
הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־ה' וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה׃
לֹ֣א כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר־הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם נְאֻם־ה'׃
כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־ה' נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתְּﬞבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃
וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־ה' כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְּטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־ה' כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד׃
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה