וירא תשפ"ד

 בס"ד

50 שנה למלחמת יום כיפור. המלחמה שבה "הפסדנו". "יום כיפור". שם נרדף לטראומה. למחדל. המלחמה בה עמדנו מול צבאות ערב ובקרבות גבורה הארמיה ה-3 של מצרים הייתה מכותרת וצה"ל ניצב בפאתי דמשק אחרי שצבא סוריה כמעט ושטף את הגולן ומשם את הגליל. קרבות גבורה והצלחה צבאית מסחררת או כשל מודיעיני וחוסר אמון במערכת הפוליטית? שני אלו היו במציאות, החיים מורכבים, השאלה מה נצרב במח, בתודעה.

עוד ארוכה הדרך לסיום המלחמה הזאת. הכל עוד יכול לקרות, תרחישים יש מפה עד הודעה חדשה. אני מאמין בניצחון ישראלי עם משמעות בינלאומיות רחבות, מה יקרה בין ה-7/10 ועד אותו תאריך של נצחון עוד בערפל, אבל על התודעה עובדים מעכשיו. והתחלנו במינוס. בתודעה של הפסד צורב, של אסון, של אבל. אי אפשר ואסור להתעלם מהצרות היו והצרות שיהיו. עם זאת, אותה "תמונת ניצחון" שכולם מחפשים כדי שיוכלו לחזור לחיי השגרה תהיה מורכבת. כולי תקווה שהיא תכלול שטח נרחב שיוחזר למדינת ישראל, אבל, גם אם לא, רובה תהיה תודעתית.

כבוד לנופלים ולגבורתם, כבוד ללוחמים, לכוחות הבטחון וההצלה, לאחראים ביישובים, לשכן שעוזר, לחברה שפשוט נמצאת שם בשבילך. לספר על עוצמות הנפש, על הרעות, על אמונה ולהגיד תודה. לשלוח הודעה מחזקת ("אין לך מושג כמה המילים שלך מחזקות. תודה!!" כתב לי פרמדיק מהדרום..). ולקום. ולעשות. דברים קטנים - גדולים. כל אחד במקום שלו, עם היכולות והכישורים שלו, לעלות עוד קומה. לפקוח עיניים ולראות, יחד עם כאב הבטן, את גודל השעה. אני לא יודע לספור איזו מלחמת קוממיות זאת, מאמין ומקווה שהיא תהיה מלחמת הקוממיות האחרונה. 

הפיוט "עת שערי רצון להפתח", המוכר יותר בסופי הבתים שבו "העוקד והנעקד והמזבח" הנאמר על ידי קהילות ספרדים שונות בראש השנה לפני התקיעות, או, בקהילות אחרות בתפילת נעילה של יום הכיפורים (או שלמדתם לבגרות בספרות…), מתאר את העקידה הנמשכת בכל דור ודור של היהודים בגלות. שירים אחרים נכתבו על רעיון העקידה בדורנו, כמו, למשל, "עקידת יצחק" של נעמי שמר. ואני, אולי בפריווילגיות מסוימת, אולי באופטימיות, או אולי אני סתם חי בסרט, מהרהר איך ניתן לכתוב, כבר מעכשיו, עיבוד עכשווי לעקידה שהוא לא רק תפילה וזעקה על הדם שנשפך, אלא, למרות הכל, שיר של עוצמה, של התרוממות של רוח קדושה, של ניצחון.

בואו נכתוב אותו יחד.

שבת שלום,

איתן.

המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל [שפת אמת תרל"ד]:

מדוע השתמשה התורה בביטוי 'מאכלת' ולא 'סכין'? מקור הביטוי 'מאכלת' הוא לציין שהסכין מביאה גם אוכל, מה שעוד מעלה את התהייה בבחירת המילה בהקשר של העקדה. מפרשים חז"ל שה'אוכל' הוא מתן השכר (אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן לעולם הבא…). ההבנה הפשוטה בחז"ל היא שאברהם עמד בניסיון ובזכות זה אנחנו, כבניו, מרוויחים את השכר ואכן יש להבנה הזאת ביטוי בתפילות רבות המתייחסות לזכות האבות.

ה'שפת אמת' הופך את הכיוון של ההבנה הזאת. הבנים לא פאסיביים. לא התעשרנו רק בזכות ירושה שלא עמלנו עליה. כח האבות שעמדו בניסיונות, שעמדו מול כוחות אדירים כמעט לבדם, נובע דווקא מהבנים. לולי שרשרת הדורות, לולי אמירת ה'הנני' והעקידות הרבות של הבנים לאורך כל הדורות, מעשי האבות חסרי שורש, אפילו קוריוז היסטורי חסר משמעות.

האחריות שלנו לתת משמעות להווה, לעתיד, אפילו לעבר…