ויגש תשפ"ו

 בס"ד

מקור

הם באמת מאמינים בזה. אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי. ילדים. וזה, תקציר תולדות האנושות. אני שם ידיים על העיניים שלי, נכנס לבועה והבעיה ממש ברורה לי. זה הוא שלא רואה. לא רואה אותי. ומי כבר זוכר שאני זה ששם את הידיים על העיניים שלי. שאני, בחרתי, שלא לראות אותו, שלא יראה אותי?

מצחיקים אותנו הילדים, נאיבים כאלה, איך אפשר לעבוד עליהם בקלות. משחק חשוב להתפתחות, כך אומרים. הילד מפנים שהאחר קיים, גם כשהוא לא רואה אותו. גם כשהעיניים שלו עצומות, הוא יודע, הוא מחכה, ל"הפתעה", לקריאה "קוקו!" שתגרום להורה להופיע "פתאום". הילד מפנים, מפתח ביטחון בהמצאות ההורה, במקביל לפיתוח של הנפרדות והעצמאות. 

באיזה שלב "התפתחותי" אנחנו מאבדים את זה? הופכים את החוויה הילדית, הנאיבית, המקסימה, לבריחה, להתגוננות. איפה נשתל בנו הרגש, שהמנעות, עצימת העיניים, אכן תרחיק אותנו מאיזו מפלצת מאיימת, כזאת, שאם אני לא אראה אותה, היא לא תראה אותי. אני שם ידיים על העיניים, ובכל זאת, נטרף. מבפנים. מה "שמוכיח" לי שאכן, צדקתי, המפלצת קיימת, וכדי שהיא לא תראה אותי, אעצום את העיניים חזק יותר. אמנע, אתרחק, לא אחשוב, לא אפעל בכל דבר שמזכיר לי אותה. ואם צודק הפילוסוף סארטר, "הגיהנום הוא האחר", הרי שחזרנו לילְדוּת, לאמונה, שאם רק נעצום עיניים, הוא ייעלם. ועל זה אנחנו מוכנים להקריב את האינטליגנציה שלנו, לעוות את כל הסיבות הרציונליות, את המציאות עצמה ולא לראות. 

יש סיבות. נסיבות חיים. איזה שהוא אחר, שהוא באמת, גיהנום. רק מה, שעם עצימת העיניים, הוא לא באמת נעלם. וההימנעות, לא מאפשרת לנו פרשנות אחרת של המציאות. והקרב מולו, שהוא בעצם, קרב בתוכי, רק מחריף. ואיך הוא לא רואה אותי? את המציאות כמו שאני רואה אותה?? כנראה שגם הוא, עצם עיניים, ופוחד, שאני, הגיהנום שלו.

אז, לא חייבים "קוקו" אחד מהיר, להוריד את הפלסטר בבת אחת. אפשר, אצבע אחרי אצבע. להיחשף. לחשוף. חלקיקי אחר. השתקפויות. להבין. זה אני. שעצמתי עיניים. שהעלמתי אותך. אולי, באמת, כי נפגעתי, באמת היו לי סיבות טובות, אבל, את הידיים על העיניים, אני שמתי. ורק אני, אם תעזור לי, אוכל להוריד אותן. 

ושוב, 

לראות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בשם אא"ז מו"ר ז"ל. על מ"ש [מה שכתבו] חז"ל ראוי היה [יעקב] לירד בשלשלאות [של ברזל למצרים] כו' ולמה ראוי יעקב אבינו לזה? אך הפירוש שהיה ראוי לירד מדריגה אחר מדריגה עד שיוכל לבוא למצרים. והשי"ת [והשם יתברך] פעל ע"י יוסף שהי' יכול לבוא שמה כמו שהי'. בלי ירידה כלל. ע"י הכנת יוסף הצדיק בנו כו'. וז"ש רדה כו' אל תעמוד כי ראה יוסף שיוכל עתה להיות במצרים בלי ירידה כנ"ל. וירא שמא יגרום החטא ויפול ממדריגתו כי אין הצדיקים מאמינים בעצמם. ולכך אמר רדה כו' אל תעמוד כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ב]:

שנים אני לומד את המדרש הזה ברש"י ומדמיין את יעקב קשור לשלשלות ברזל, הולך, מובס, לגלות מצרים, תמונה ל"שער טיטוס" המצרי. ושנים, לא שאלתי, בעצם, למה? למה זה מגיע לו? אולי, כי, התרגלתי למה שחזר על עצמו שוב ושוב, בכל גלות, מובלים, מובסים, לגלות, לכבשנים..

לא הבנת, אומר ה'שפת אמת', שלשלאות, חוליות, חוליות, שלב אחרי שלב, סיבות ונסיבות, פה ירידה קטנה, שם עוד אחת, עד שאחרי כמה שלבים, שכל אחד מהם, אולי קטן, אצבע אחת קטנה על העיניים, חוליות הברזל הקטנות הן "פתאום" שרשרת ברזל כבדה. וישראל היה שואל, היו שואלים, איך הגענו למצב הזה, או אפילו לא שואלים, לא מודעים אפילו לעיניים העצומות. ובזה הצדיקים לא מאמינים בעצמם. לא מוכנים לקבל 'רק נפילה קטנה', הם מרגישים כל שלב בשלשלת, מבינים איך חוליה קטנה, יכולה להשאיר אותך בגלות, מהארץ, מעצמך.

אז יש עוד שיטת טיפול. בבת אחת. 'רדה אלי אל תעמוד'. בוא, תיחשף למקורות הטראומה בבת אחת. אחרי שאבא שלך מעולם לא יצא מהארץ, אחרי שירדת אתה, יעקב, לגלות, וכשחזרת, כבר לא הייתה לך אמא לחזור אליה, אחרי 'וישב יעקב' ש'ביקש לישב בשלווה', בארץ אבותיו, דווקא אתה, צריך להוביל את השיירה למצרים. לא פשוטה שיטת הטיפול הזאת. לא 'חשיפה הדרגתית', אלא, חשיפה ממושכת'. וזו שיטה שדורשת מקצועיות ומומחיות. ובשביל זה אני פה, אבא. אני יוסף, הכנתי הכל, בוא אלי, אתה לא תפול.

מקץ - חנוכה תשפ"ו

 בס"ד

שוב. לא מפסיק. עוד פעם, נתקע בקיר. הם נתקעים בקיר שלי. נראה שזה קצת משתפר, שיש זמן לנשום, הנה, המשבר עבר. ושוב. מאיפה זה בא? לא מפסיק. משפחה, עבודה, "המצב". במבט על, "אלו החיים", עליות ומורדות. צריך לקבל את זה. לא רוצה. "לא בא לי". אני כועס. ההתבגרות הזאת, שלי, שלהם, של העם הזה, כמו סבב ועוד סבב. 

יש מכות. באות על האדם. אין הסבר. נותרה רק זכות התגובה, לשקוע בשקיעה, או, לחפש זריחה. ויש נפילות, האדם שותף להן. היכולת, החובה, לבחור, איך לקום. "התיקון תמיד מנוגד להרגל" ו-"אם פעולת התיקון לא קשה לך כמו משקולות, אתה לא בכיוון", אומר טל בשן. אני מסתכל על התגובה האוטומטית שלי כשמגיעה ההתנגשות באחד הקירות. התגובה הצודקת והראויה מבחינתי. הפעם, לא אני טעיתי, לא אני פגעתי, אז, זכותי להגיב כמו שהגבתי, יותר מזה, נכון להגיב כמו שהגבתי. אלא, שאני מקבל, שוב ושוב, את כל מה שאני מנסה לברוח ממנו. אז אני מכניס סימן שאלה. אולי, אני צריך לפעול, להגיב, אחרת. 

לשאול, ממה אני מנסה להתחמק. לא, לא, מה שעולה לי בראש ראשון. תחשוב שוב. באמת. ממה אתה מנסה לברוח. לפתוח את הדלת של הארון, להסתכל מתחת למיטה. איזה חושך נמצא שם בפנים, מהו הזיכרון, החוויה, שאני לא רוצה לפגוש. שוב. ולדחוף, מולו, בכוח, שיכאבו השרירים, להזיע. 

אני לא רוצה לפחד מהחושך. אני מדליק אור,

איתן.

שבת שלום ובשורות טובות.

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ [...] והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול [...] ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו-כה:

במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראיה שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל [שפת אמת, מקץ - חנוכה, תרמ"ב]:

יש מטרה לחושך, הוא חלק אינטגרלי מהבריאה. יוצר אור ובורא חושך. אבל, גם, די. יש לו קץ. יש תכלית, יש סוף טוב, מואר. יש מקום, יבוא זמן, נאמר לו, יופי, עשית את תפקידך, עכשיו לך. נותן לנו ה'שפת אמת' את ה"זמן" שבו זה יקרה, או, עצה איך להביא אותו. הבחנה בין עיקר וטפל. אם נדע לראות מהו העיקר, הרי ששמטנו מתחת רגלי החושך את המטרה שלו. אם השימוש של הצרות והחושך, אם התפקיד שלהם, הוא להסתיר, כדי שנגלה, להדגיש את הזריחה מתוך הלילה, שיהיו ימי חול, עבודה, מעשה שגם בהם הדלקנו נר, הרי, שבהדלקת הנר שלנו, נוכל, לא רק לסלק אותו באופן זמני, אלא, גם לייתר אותו בכלל.

עוד בהיותו בבור, נפל ליוסף האסימון, מה הביא אותו לשם. איך שיצאו מהפה שלו המילים "כי אם זכרתני איתך", האירה לו הנקודה. התגאיתי. סמכתי רק על עצמי. עם אבא, עם האחים, עם שותפיי לתא. ומפרש ה'שפת אמת' איך, באותו הרגע, שמטרת החושך התגלתה, השינוי חל ביוסף. "ולא זכר - שר המשקים את - יוסף וישכחהו", יוסף ישב והתחיל לעבוד על עצמו, להשכיח, לגרש את הנקודה שהביאה אותו לחושך, השכיח מתוך נפשו את מידת הגאווה וההסתמכות על עצמו, ובסוף התהליך, "ויהי מקץ שנתיים ימים…" ולא ראה יותר חושך.

וישב תשפ"ו

 בס"ד

בעיירה גר סַפָּר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו?

תחשבו על זה רגע.

פרדוקס, הוא מצב בו הידיעות, או, האמונות של אדם סותרות זו את זו. הספר לא יכול לספר את עצמו, כי אז הוא יהיה מאותם אנשים המספרים את עצמם, שאותם הספר לא מספר…

עוד אחד. פרדוקס השקרן. אדם הטוען כי הוא טוען טענה שקרית. האם הוא משקר בטענה זו, או, דובר אמת? 

הפרדוקסים יכולים להוות אתגר מחשבתי - פילוסופי נחמד, או, שאלה במבחן הפסיכומטרי, נחמד, עד שהם פוגשים אותנו במציאות.

האם אדם יכול לשקר לעצמו? לחשוב כי השקר הפנימי שלו הוא אמת? שקרים על מהותו, על דרך חייו, על מה שהמציאות מראה לו. מי לא מרגיש, שהפרדוקס הזה, בניגוד לאותו סַפָּר, אכן מתקיים. "עצמי כוזב", קרא לזה ויניקוט. חוויה נפשית בה האדם מתנהל במנותק מהרצונות הפנימיים שלו ופועל כדי לרצות את הסביבה. התהלכות כוזבת כזאת. הכזבה עצמית. ברמות שונות של הכרה, של סיבה. אני נקרע בין מה שאני, למה שיוצא ממני החוצה. 'זה אני', אני רוצה לצעוק, ואפילו לעצמי זה נשמע זיוף. גרוע מזה, לחיות חיים שלמים, כוזבים, להתקל בכל בור אפשרי, להרוס מערכות יחסים ואפילו לא לדעת למה.

אחת מה-פסקאות של הסופר סטיבן קינג, מתוך סיפור שעובד לסרט הפולחן "אני והחברה". טקסט המוגש כמות שהוא, נסיונות להסברים רק יוכיחו, כמה, באופן פרדוקסלי, הם לא מסבירים…

יש מה לעשות, אומר ויניקוט. אמא טובה דיה, שומרת - דוחפת, מגינה - מתסכלת. מונעת, כמה שניתן, הווצרות של 'אני כוזב', מקום בטוח לעשות טעויות, מקום לחזור אליו כשהסתבכתי עם עצמי. והורה, חבר, בן זוג, מורה, מטפל, שישכילו לתת מקום, סביבה, מחזיקה, בטוחה, לחזור, להזכר, לבנות, מי אני, באמת.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה במדרש משל לפשתני [מוכר פשתן] הפחמי [מכין הפחמים] תמה אנה יכנס הפשתן. והפקח משיב לו ניצוץ אחד יוצא משלך ומשל בנך ושורף את כולן. כך כשראה יעקב אלופי עשו נתירא. מה כתיב למטה? אלה תולדות יעקב יוסף. פירוש, הפקח השיבו כי בעל הפשתן לא יבוא לגבולו כי ירא שניצוץ אחד ישרוף פשתנו. וכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב. פי' כשנתגלה פנימיות של יעקב ויוסף. מתרחקים הסט"א. וכן הוא בכל איש ישראל ע"י ברית הלשון והמעור נשמרים מסט"א… [שפת אמת, וישב, תר"ס]:

הפחמי, מלאכתו בזויה, בגדיו מלוכלכים [ועיינו חנהל'ה ושמלת השבת, שם, שם], כל חיצוניותו משדרת עוני ועולב. הפשתני, לבוש בגדי פשתן חדשים, מוביל עושר, ערימות פשתן נקי, מלא מעצמו, לא משאיר מקום. הפחמי, ערכו העצמי נמוך, מתכווץ, מעלה על מחשבתו, אל מול פשתני זה, מה מקום יש לו בעולם.

מבחוץ עומד פיקח. איש טוב דיו. רואה מעבר לבגדים המלוכלכים, הנקיים, למי יש, באמת, יותר מקום. תראה, פחמי, אומר לו הפיקח, כל כתם שחור, הוא ניצוץ של אש - אור [שם]. יותר מזה, רק אתה לא רואה את עוצמתך הגלומה. את האש שאתה נושא בתוכך. רק אתה מרגיש לא שייך, מפוחד. הפשתני, עד כמה שחזהו מנופח, לא יעיז להתקרב לגבולות הנפחייה שלך, האינסטינקט שלו מורה לו להשמר ממך, כי ניצוץ אחד שלך והוא בוער וכלה (וביום יום, אומרת הגמרא, מוטל על הפחמי להזהר, לשמור את האש שלו בפנים, ובחנוכה, להוציא, להראות, שייזהר הפשתני…).

אל תפחד יעקב - ישראל מרשימת אלופי עשו, אל תחשוש ממפת הגלובוס שמראה וילה בג'ונגל. קצת רוח בניצוץ הפנימי שלך והאויב יכלה. גם האויב מבין את זאת, בוחן אותך, מסתכל. אם תקרין את העוצמה הזאת, את הרוח הזאת, הוא לא יעז להתקרב אל הגבולות שלך, בטח שלא לפרוץ אותם…

וישלח תשפ"ו

 בס"ד

אז מה יותר חשוב לָךְ? שהוא ישאל אותך מה שלומך, או, שהוא ישמע אותך מתלוננת?? וּלְךָ, מה יותר מפריע, שאתה יושב לבד באוטו, או, שרק הכלב מקשיב לך??

כך, נשאל, זוג רנדומלי על כורסא, על ידי זקנה כורדית, לא רנדומלית בכלל, הלא הוא השחקן - המטפל דניאל קישינובסקי, המגלם את דמותה של "גברת רביע" שתוך חמסה של דקות וחמסה חמסה של שניות, ובליווי של הומור פותחת לזוגות, חלון קטן למה שמסתתר מאחורי היום יום ואיך, אולי, אפשר קצת, להכניס שם נבט של שינוי. מומלץ.

אז מה יותר חשוב לכם? לראות שינוי דרסטי במערכת המשפט, או, רק להראות שצדקתם כל הדרך? ולכם, מה יותר מפריע? שחרדים לא מתגייסים וחסרים לוחמים, או, שמשהו בתפיסת העולם שלכם התערער?

מי מסוגלת להיות "גברת רביע" של המדינה הזאת, שלנו? לשים לנו מראה מול הפרצוף, לחשוף לכל אחד, לכל מגזר על חלקיו השונים והמורכבים, את המניעים שלו, את הדחפים והרצונות הפנימיים שלו, ובעיקר, את ההבנה הקריטית, שבלי הסדק הזה, בלי לתת מקום, בלי האזור המשותף, היקום שלנו יתרסק לתוך עצמו. אם לא ננסה להקשיב לזקנה כורדית, נשמע, שוב, את רעם התותחים, בתפקיד פותח העיניים. עם המחיר, עם הכאב.

אחד המפגשים המפחידים - מפתיעים - מרגשים שיש בתורה, הוא המפגש בין יעקב לעשו בבגרותם. ממצב של סכנת השמדה לאיחוד בין אחים. כאשר יעקב מבקש לתת את המתנה הגדולה לעשו, הוא עונה לו במשפט: "אחי, יש לי רב. יהי לך, אשר לך".
אני פונה אלייך כאחי, מכיר בכך שאתה אחי.

יש לי רב, כל מה שאני צריך ויותר. יש בי לא מעט רכוש, וגם רעיונות, אידאלים.

יהי לך, הלוואי, ומה ששלך, מה שאתה, יהיה שלך, אני מכיר בו כשלך.

ולשנינו יש מקום בעולם, אחריות על התיקון שלנו, בן / בת זוגי, אחי.

זה מה שיש לי לומר, בשבוע זה, ב-5 דקות ו-55 שניות שהקדשתם לי. עכשיו צריך לקום מהכורסא…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

באוה"ח כי חנני אלוהים וכי יש לי כל. כתב כי ע"י המתנה לא יחסר ע"ש פי' מכל כל. והפירוש כי לכאורה "כל" יותר מ"רב" שאמר עשו. אך איך יוכל אדם לומר כל? והרי כמה דברים היה שלא היה לו. אך, מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחינת "כל". כי כל דבר יש בו נקודה חיות מהשי"ת [מהשם יתברך] ובנקודה זו כלול הכל [...] ועי"ז [ועל ידי זה] מי שמדבק כל דבר בשרשו יש לו הכל ואין חילוק אם יש לו רב או משהו. וזהו בחי' שבת שכל חפציך עשוים ואין חסר כלל כי הוא שלימות הכל [...] ולכך אמר יעקב יש לי כל והבן [שפת אמת, וישלח, תרל"א]:

דיברתי על עשו, שהמשפט שלו מלווה אותי בעומק, כבר כמה חודשים. ה'שפת אמת' מפרש את דבריו של יעקב, "כי חנני אלהים וכי יש לי כל". מבלי לדעת מה זה אומר בדיוק "נקודה חיות מהשם יתברך" שיש בכל דבר במציאות, אני יכול להבין כי תנועת הנפש הזאת, שקושרת ומחברת כל דבר, לערך עליון, לכיוון, למטרה של חיבור וייעוד, בין אלוהים לאדם, אבל, לא פחות גם בין אדם לאדם, הופכת את השאלה למפלס חשבון הבנק שלי ומפלס הגאווה והכבוד לקצת פחות רלוונטיים. ואז דווקא, אני מרגיש כל כך מלא. יש לי הכל.