ויצא תשפ"ו

 בס"ד

"אנחנו מכונות שרידה ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים…" 

[הגן האנוכי, ריצ'רד דוקינס].

דוקינס, ביולוג אבולוציוני וגם אחד האתאיסטים המוכרים ביותר בעולם, טוען שלא רק שאנחנו לא קובעים את מה שנשאיר אחרינו, את ה'מורשת' שלנו, את 'טביעת האצבע' שלנו, ההיפך הוא הנכון. אנחנו, בעצם, המורשת של מולקולות אורגניות חסרות תודעה ששכפלו את עצמם וימשיכו לשכפל את עצמן דרכנו, בדרך פעולה כזאת בה הן נותנות לנו יתרון אבולוציוני כל שהוא. האדם הוא כלי עיוור בלבד.

נשמע מופרך? מפחיד? מדע בדיוני? או, אולי, שטויות אתאיסטיות שניתן לטאטא הצידה בלי לתת להם אפשרות בכלל לחדור? בעיניי, מדע (ומדען) מרתק, שאני יכול לחלוק איתו את החלק המדעי, גם מבלי לחלוק איתו את המסקנות הפילוסופיות.

הבאתי את האנקדוטה המדעית הזאת, כדי להרהר בצורך האנושי של בני האדם להשאיר אחריהם משהו, לאו דווקא אחרי לכתם מהעולם. לצורך הזה יש משמעויות רבות, שונות ומרחיקות לכת. ילדים? רק ילדים ביולוגיים? חינוך בדמותי? פסלים, מבנים, תרומות… דווקא ההנצחה היהודית "לעילוי נשמת", יש בה משהו יפה וצנוע, אני לא מנציח את עצמי, אני מפנה מקום למורשת של מישהו אחר (אלא, אם הכיתוב 'נתרם על ידי' כתוב גדול יותר משם הנפטר…).

התרבות העכשווית, מעודדת 'לקחת מקום', גם אתה צריך, מה צריך, מגיע לך, לבלוט. לא סתם להשפיע, להיות 'משפיען'. כן, אנחנו, אמנם, מזלזלים באינסטנט, בקלות וברדידות של אותה 'השפעה', אבל, הצורך הבסיסי? נו, אני מודה, היש תענוג גדול יותר שמילה שלך, רעיון שלך, הדנ"א הרוחני שלך, 'משתכפל', נישא ועובר הלאה בפיהם ובמוחם של הדורות הבאים? היש תקווה גדולה מזאת? "אבא לא כתב צוואה לפני מותו הצפוי", אמר לי הבן ב'שבעה'. "לא היה בזה שום צורך מיוחד, הוא כתב אותה כל חייו".

אז אנחנו ההורים, המחנכים, המשפיעים ובכללם, ביתי היקרה רעות עם שאר מדריכי תנועת 'בני עקיבא' שחוגגים השבת את 'שבת הארגון', המיקוד בצורך הפנימי שלי להשאיר משהו ממני, מתערבב עם הרצון להיטיב, להעביר את המיקוד של המעשים שלי אליהם. לא צריך להחביא את הראשון ולא לנפנף רק בשני. אולי כמו הרובוט השואב - שוטף החדש שלנו, לעשות את הפעולה שלך, לזוז הצידה ולהשאיר סימן… 😣

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברש"י מה ת"ל "ויצא"? שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא [הרי] כל הקושיא היה מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתירוץ זה, כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך, כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם [שפת אמת, ויצא, תרל"ו]:

ה'שפת אמת' מביא את פירושו של רש"י למילה 'ויצא'. מה מוסיפה לנו התורה, בפועל הזה? מדוע לא לכתוב 'וילך'?

וַיֵּצֵא.  לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה, וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (רות א'):

העיר תלויה בצדיק. אם הוא שם, יש הוד, הדר וזיו. אם הוא יוצא, כל אלה נעלמים יחד איתו. אם כך, שואל ה'שפת אמת', מה השבח בזה? למה לתורה לציין את עזיבתו של יעקב והשארת העיר באר שבע ללא הוד הצדיק? 

'להיפוך'!! אומר ה'שפת אמת'. הצדיק מאפיל על העיר. בזמן שהצדיק בעיר הוא ההוד וההדר. והעיר? נבלעת תחת קרני אורו. אין לה קיום משל עצמה. אבל, צדיק אמיתי כיעקב, כאשר הוא עוזב את העיר, העיר מתעלה, רושם הצדיק נשאר בה והיא מסוגלת, בזכות אותו הרושם, להאיר בעצמה. 

כך עשה הקב"ה כש'יצא' מהעולם, כך עשו האבות, ככה מצווים גם אנחנו.

תולדות תשפ"ו

 בס"ד

לבנות מחדש. אחרי משבר, או נפילה, או, גם, ממקום טוב, שבוצ צריך 'רק', להתחיל מהתחלה. מגיע עם חשש, התרגשות, פחדים, מחסומים, כוחות, רשמים של נפילות, הצלחות, טבועים בגוף, בנפש, עוצמה כזאת, או אחרת, של רוח. וצריך להתחיל מחדש. כי 'נפל עלי' דבר, נפלא משליטתי, כי החלטתי שזה הזמן, לעבור, להתנתק, לצעוד צעד, 

קדימה.

אחורה.

רגע, לאט. אתה נולד מחדש. אז, צעדים ראשונים, זהירים, סקרנים, בוחנים, יד מושטת קדימה, למנוע נפילה, כף היד פתוחה לקבל, מלאה לתת. לא כדאי עוד לרוץ, גם אם יש דחף, קיים הרצון. אתה בעולם חדש, תתרגל אליו, תן לו להתרגל אלייך. תהיה קצת קודם, עם עצמך. תפתח פנימה את מה שנסתם קודם, מה אתה רוצה להוציא ולמצוא עכשיו, הזדמנות, לשאול, מי אתה.

הפסיכולוג מייקל באלינט, טבע את המושג 'התחלה חדשה' בטיפול הפסיכולוגי. הפסיכולוגיה בכלל, היא עניין של חזרה אחורה, לשורשי הדברים, לנבירות ובירורי עבר. באלינט הוסיף את הרעיון של חווית העבר מחדש, תהיה שוב ילד קטן, נחזור למצב בו הייתה דקה לפני 'שבר בסיסי' ונתחיל מהתחלה, נלמד לנהל יחסים פשוטים, ילדיים, ומתוך התיקון הזה ומתוך כל מה שהיה סתום, אפשר יהיה ללמוד לנהל יחסים מורכבים ובוגרים יותר.

התחלה חדשה, לאבד, לעבד, לפתוח, לנשום.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ואלה מוסיף על הראשונים שכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [אל תקרי 'בהבראם' אלא] באברהם. ועתה ניתוסף קיום בעולם בבחינת יצחק כמ"ש ז"ל שאברהם תיקן את העולם בבחי' אהבה וחסד. ויצחק בבחי' יראה ומדה"ד [ומידת הדין]. [תרל"ה] 

וב"ה כבר כתבתי בשנים הקודמים בענין הבארות שסתמום פלשתים כדי שיפתח יצחק אע"ה [אבינו עליו השלום] פתח חדש. ולכן הי' ג"כ הסתר מיוחד. כי זה עצמו הכח למצוא המעיין ע"י התגברות להסיר האבן מכשול וכמ"ש [וכמו שכתוב] 'ולאום מלאום יאמץ'. [...]. דאיתא עד אברהם הי' תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'. כן נתקיים בענין יצחק אע"ה בחי' צפון. ובא אח"כ רב טוב שהוא בחי' יעקב אע"ה [שפת אמת, תולדות, תרמ"א]:

אברהם אבינו נפטר ותקופת יצחק בעולם. אברהם אבינו נרמז בבריאת העולם, 'אלא תולדות השמים והארץ בהבראם' - 'באברהם', אברהם העמיד קיום לעולם התוהו הקדמון דרך מידת החסד. תקופת יצחק נראית מנוגדת לה. מסתגרת, עולם של מידת הדין. הפרשה - עולם יצחק, מתחיל במילה "ואלה תולדות", ו' החיבור מקושרת אל עולמו של אברהם, המילה 'תולדות', המקושרת - רומזת לתולדות השמים והארץ, באה להנגיד, העולם הישן מת, יחי העולם חדש.

עולמו של יצחק נראה כמתחיל מִשֶּׁבֶר. עולם חדש שנבנה על חורבנו של עולם ישן. חזרה לתוהו, הפעם מתוך רוע של אנשים, סותמים מים חיים, מייבשים בעפר. יצחק הממשיך - המחדש, חוזר אחורה, לעולם הקדמון, חופר את בארות אביו, שומר על שמותם, אך, ממשיך, מזרים, את המים החיים על שמו שלו, על פי דרכו, בעמלו, במעשיו.

ומוליד שני בנים. תאומים. שונים. עכשיו, הדורות הבאים, צריכים לבחור.

חיי שרה תשפ"ו

 בס"ד

אפילו י' פשט מדים, אחרי יותר מ-600 ימים. סימן מובהק שנגמר. טוב, לא ממש, אולי, נגמר עוד שלב. לא לשכוח את אלו שעוד שם, רחוקים, מהבית, שהבית רחוק מהם, הם עוד שם, במצוות המלחמה. עם זאת, יותר ויותר חשוב צו השגרה. וזה כבר לא "לחזור" לשגרה. יש צורך "ללחום" שגרה. כי, גם לאנשים שחייהם הפרטיים לא התפרקו לחתיכות, יש עוד אדוות מלחמה. מורגשות יותר או פחות. אני מרגיש סביבי, שמשהו בבסיס של החיים, לא בטוח כזה, "נוזלי", משהו מאוד בסיסי באמונה, ביציבות, נלקח, נשמט, או, לפחות, באופן פנימי, יש עליו, עדיין, סימן שאלה. 

המושג FOMO כבר מוכר לרוב הציבור. התחושה שאנחנו מחמיצים משהו בזה שאנחנו פה ולא שם (כי שם בטח יותר טוב, יותר נכון, יותר מתאים…). זו לא סתם תחושה זו חרדה שיכולה לבלבל, לגרום לקבל החלטות פזיזות ולא נכונות, ובכלל, להיות פחות קשובים לעולם האמיתי, עד כדי שיתוק. הסובלים מפומו, בטוחים בתחושה ש"כולם" שם, אם זה נהנים בלעדיי ובין אם עושים, פועלים ואני לא. השבוע, מצאתי את "אחיו" הקטן של הפומו, יליד המלמה, ה-אנל"ש. אשמת הנמצד לשגרה. כי "איך אפשר" להיות בשגרה כשהכל בוער, איך, בכל זאת, נאלצתי, להשאר בשגרה, לא עשיתי שום דבר הירואי, אני קטן, אני פחדן. 

האחים פומו ואנל"ש לא שמעו על החזרה לשגרה. מה להם עכשיו עם סדירות בעבודה, עם סדר, עם ניקיון, עם חוקים, לשבת, ללמוד, לקום בכלל, כל יום, שוב לאותו המקום? פומו ממשיך לשדר חרדה שמשהו גדול קורה וכל רגע בשגרה הוא הפסד, ואנל"ש, נמצא שם, בשגרה, מרגיש חסר ברירה, חסר משמעות, מעביר אותה, ככה, יום יום.

בורכת במשהו. יש לך כוח. אין עוד כזה, כמו שלך. אם אתה עוד לא מכיר, אם את עוד לא מצאת, חפשו אותו ושיילך פומו. ואנל"ש, אתה במקום הנכון. פועל בדיוק היכן שצריך. אתה העוגן. תחזיק חזק. תעזור להחזיר אותנו לחוף מבטחים. שלא נסחף. להחזיר לנו את האמון בדברים הפשוטים. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש עבד משכיל כו' מה השכלתו כו' מוטב שיהיה עבד בבית הזה כו' וקשה דלכאורה נראה דלגרמיה עביד [לעצמו עשה]. ומה השכלה זו שישבחו הכתוב. אבל הפי' הוא זה עצמו. שלא עלה על דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות רק למצוא תיקונו בהעבדות עצמו [...]. שכל שמחתו היה במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חפשי מן העבדות[...]. ודבר זה נוהג בכל אדם למצוא תקונו במקומו ושלא לחפש מדרגות אחרות כנ"ל:

בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ [אם כן] לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחינת "כל" ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו [...] אבל, עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ט]:

אברהם קיבל מהקב"ה את המלכות על כל העולם. 'אב המון גויים'. כך ראו אותו בני חת וכל מי שבא איתו במגע. ובכל זאת, אברהם מכיר את ערכו. מכיר את תפקידו. יודע מתי הוא 'נשיא אלוהים' ומתי הוא 'עפר ואפר'. זה אותו הדבר מבחינתו. אברהם לא סובל מפומו, גם לא מאנל"ש. כוחו הוא ב'כל'. כל מה שצריך, כל מה שהוא יכול, הוא יעשה. מהכנסת אורחים, מלחמה ופדיון שבויים ועד דאגה למוסר העולמי מול הקב"ה. ומה שלא שייך לו, הוא לא רוצה, לא 'מחוט ועד שרוך נעל' של סדום ולא את המתנות שקיבל מאבימלך.

את העיקרון הזה של 'כל' הוא לימד את אליעזר, על פיו הוא חינך את יצחק. אליעזר קיבל את תפקידו בעולם כ'עבד אברהם' ומבחינתו זו מהותו, זה תפקידו, אז, זה הכל. יצחק מוסיף בעולם את מסירות הנפש, את הדין, אבל, אם המשימה היא לחפור את בארות אברהם, שייקראו בשמות אברהם, אז זה מה שצריך. זה התפקיד. ככה הוא יחנך גם את בניו, אם כי זה יהיה קצת מסובך יותר אצל יעקב. תמשיכו לעקוב… 🙂

וירא תשפ"ו

 בס"ד

צָמֵא.

בַּקְבּוּק הַמַּיִם לְיָדִי

מָלֵא,

צִפִּיָּה וּכְלוֹת

עֵינַיִם קְרוּעוֹת,

מֻתָּר. קְצָת

לַעֲצֹם אֶפְשָׁר

לִנְשֹׁם,

יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ,

כִּי פָּתַחְתִּי

כְּנַף אֹהֶל,

וְהָרוּחַ,

תִּשְׁאַב.

הכיתה, כל כיתה, עוד תתמלא. חוקי הטבע ולא מעט מאמץ, מכניסים תלמידים, כל סוג של תלמידים, פנימה. ארבע קירות, מבצרו של אדם, הטירה של המורה (וכן, כל סוג של מורה). וכשהדלת נסגרת, אין עוד כלום בעולם, זירת הפעולה הבלעדית, המקום לחולל ניסים.

טוב להכנס לכיתה. וגם, לצאת. לעמוד בפתח מסדרון. לחפש, מי לא נכנס. מי לא היה מסוגל. מי פורח דווקא שם, בחוץ, ומי, נראה שם, פשוט, אחרת. קשה לעמוד במסדרון, לא ברור, מי צריך, לעשות את הצעד הראשון. לא בטוח שמישהו בכלל יגיע. אבל, החום, הקור, הזמן, לא משנים. אתה יודע, אם מישהו כן יגיע, הוא מלאך.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

והוא יושב פתח כו' כבר דברנו בזה השבח שנאמר לאאע"ה [לאברהם אבינו עליו השלום] אחר שזכה לכל המדריגה הגדולה הוא יושב בפתח וע"ז [ועל זה] נאמר אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כו' בלי ספק מי ששומע אליו יתברך בכל יום הוא זוכה למדריגות רבות ונפלאות כמ"ש אשרי. אעפ"כ [אף על פי כן]   יהיה שוקד על דלתותי. זה שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום פירוש אחר כל התלהבות הגדול שהיה לו במראה הזאת. אעפ"כ ישב בפתח [שפת אמת, וירא, תרל"ח]:

ארבעה נסיונות, על פי הרמב"ם, מופיעים בפרשה שלנו, כולל הניסיון שנחשב לגדול מכולם, עקידת יצחק. ובכלל, כל עשרת הנסיונות של אברהם הם אירועים שהתרחשו בעולם והשפיעו עליו, כמו רעב ומאבק לשרוד בגלות, התמודדות מול אנשים אחרים שהשפיעו עליו, או הנחיה ישירה מהקב"ה.

אני לא יודע אם ה'שפת אמת' התכוון לזה, אבל, מתוך דבריו, אני סופר עוד ניסיון, שאם יותר לי לתת ציונים לאברהם, הוא עמד בו בגדול. יום יום. אברהם עומד בשער. עומד בפתח האוהל. ולמרות שיש לו לא מעט התמודדויות ונסיונות בתוך האוהל שלו פנימה והרבה מאוד סיבות לסגור את הפתח, הוא עומד על הסף. נותן לכל הרוחות להכנס. לוקח עליהן אחריות. כולל רוחה של סדום, רוחו של האחיין ה'בעייתי', רוחן של המעצמות הגדולות, וגם, אחרי, או ממש תוך כדי, נבואה וברית גדולה, אברהם רק מחכה לקחת אחריות, על כל מי שיבוא, על שלושה אנשים זרים.