בס"ד
המילה האחרונה.
רגע לפני סגירת הדלת (או, טריקת דלת). הממשית או הוירטואלית. כל כך חשוב לנו לומר את המילה האחרונה. ועוד אחת כזאת, מצלצלת, שלא צריך אפילו לטרוק את הדלת, היא, היא, הטריקה, הסטירה, הסתירה. מסתירה. לפעמים, רק בה, מעיזים, לומר את מה שלא נאמר קודם. יורדות המסכות, זזות ההסתרות, נזרקות לחלל האוויר מילים שקשה לומר, קל יותר לומר אותן במרווח הזמן האבוד בין המפגשים האישיים, יותר קל, לתת להם לרחף בחלל.
שני תפקידים יש למילה האחרונה. האחד, לבטל כל דבר אחר שהוא לא אני. לדרוס כל דעה שהיא לא דעתי. להשתמש במילים שלא מאפשרות אחריהן שיח (לאו דווקא בסוף מפגש, הן בהחלט מגיעות גם באמצע), שמשדרות לאחר, אותי לא תשכנע, לא באמת מעניין אותי מה שאתה אומר. התפקיד השני, הוא הפוך. לתקשר, את מה שקשה לי לתקשר. את מה שאני כל כך רוצה לתקשר, אבל עוד לא מעז להגיד ישירות. פרויד המליץ לרשום את מילותיהם האחרונות של המטופלים, בדרך כלל אלו שהם אומרים ביציאה מדלת הטיפול ולהתייחס אליהן בהקדם, מתוך ההנחה, שמאחורי המילים שנאמרות בסוף הטיפול ושהמטופל 'נמלט' אחריהן, מסתתר מה שהמטופל באמת רוצה לומר.
כמעט והפסקתי להגיב בפייסבוק לאלו שזורקים את מילותיהם בנחרצות. שלא טורחים להקשיב לשיח שיכול להתפתח סביב השיתופים האוטומטיים. מותר להם לפרוק את המילה האחרונה שלהם, אבל, אני לא רואה טעם להגיב למילה האחרונה, כי מבחינתם, היא אחרונה בהחלט. איך ליצור, איתם שיח שבו אין מילים אחרונות, זו, לדעתי, אחת המשימות הלאומיות שלנו היום.
ותודה לכן שמיניסטיות, על המילים האחרונות, שנאמרו בסוף, רגע לפני שאתן הולכות אל התפקיד הבא שלכן בחיים. הבנתי אותן גם קודם. וזו, בפירוש, לא המילה האחרונה!
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃
וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה':
וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃
וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃
הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃
אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃
וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ ה' אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃
אנסה הפעם לראות את הדינמיקה של הפסוקים מבלי להביא עוד פירוש. קשה מאוד להתמודד עם 'מילים אחרונות', מילים חותכות. בפרשה הקודמת המרגלים הביאו את 'אפס כי עזה עם'. וזהו. כל מה שיגידו אחר כך כלב ויהושע, כבר לא ייכנס לאזניים של העם. 'רב לכם' אומר קרח למשה ואהרון. אין דיון. אתם הגזמתם, פגעתם וזהו. ובאמת, אין דיון, משה מבין את זה, לא מנסה להתווכח ונופל על פניו.
וזה לא שעם דתן ואבירם הצליח למשה יותר, אבל, לפחות התפתח איזה שהוא שיח. קשה. אבל יש דיון. יש טענות, יש כעס, יש מחלוקת שבה יש שני צדדים. משה צריך לתת טיעון הגיוני מול הטענות שלהם, לעומת החיתוך שהוא עושה מול קרח, 'רב לכם בני לוי'. מול מילים אחרונות, לפעמים, לא נותר, אלא, לומר, מילים אחרונות…
