יום שישי, 30 במאי 2025

במדבר ושבועות תשפ"ה

 בס"ד


"אתה באיום קיומי" - לוחשת באזננו האבולוציה. אם לא תהיה חזק יותר, מותאם יותר, ערני, חשדן, עם פחד בסיסי תמידי, אם לא תטרוף - תהיה לטרף. עם אבולוציה לא מתווכחים, הרי היא הביאה (את מי ששרד מאתנו) עד הלום. ממשיכה לעשות את זה עד היום. 'אתה חייב לרוץ הכי מהר שאתה יכול, כדי להישאר במקום', אומרת המלכה האדומה לאליס, בארץ הפלאות שאנחנו חיים בה. אכלנו מעץ הדעת וקיבלנו פחד מוות תמידי. קיומי. מציל את החיים. משגע אותם באותה המידה. הרי, הזולת יכול להיות, האריה שמעבר לפינה.


את הפחד מגרשים, מרגיעים, עם תחושת שליטה. חיצונית. פנימית. הרגלי חיים, אנשים קרובים, אהבה. אך, גם אלו עלולים לשקר. 'מקום בטוח כוזב', חשבנו שהוא יגן עלינו, שהוא בטוח, שזו אהבה, לא רק התאהבות, ושאם אהיה כמו כולם, אז בטוח אהיה מוגן - ושילמתי מחיר כבד. מצאתי את עצמי נפגע, משלם במחיר חירותי בהשתייכות כוזבת לעדר שחשבתי לבית.


החיבור לאדם, לקהילה, הוא קריטי לתחושת הביטחון. סביבה עוטפת, מגינה, מכילה, מצמיחה, אוהבת, היא חשובה לאין ערוך. יחד עם זאת, יצירה ופיתוח של מערכת 'חיסונית' רגשית, אישית, הכרה בכוחות ובאתגרים שלי ומציאת כלים להתמודדות, בעצמי, עם כל הטורפים שבחוץ, שבפנים, הכרחית לביטחון, ליציבות ולתפקוד של האדם. תמיכה, בהחלט מקבלים מהסביבה, זה גם תפקידם של ההורים, המורים, החברים, המלווים, אפילו הנהגות של קהילות ומדינות, אך, בסופו של דבר, האחריות לחיות במוּדעוּת ולחפש ולפתח את אותה 'מערכת חיסונית', את אותן מיומנויות רגשיות, היא של האדם עצמו. 


זו קריאה לכל אחד. זו קריאה בשבילי. זו קריאה לכל סביבת האדם, להתגבר, או להוסיף, על האינסטינקטים, הטובים כשלעצמם, לתמוך, להגן ולשמור, גם לאפשר להתפתח. לדחוף להתפתח. לא למהר ולהושיט את היד ולהחזיק, יחד עם המסר, של 'הנה היד שלי פה ליד'. להיות מסגרת, כלי עבודה, קצת מראָה. את המפתח לכספת הפנימית, שם שמור ליבך הסודי, אתה צריך למצוא בעצמך, מה שתבחר לעשות איתו, זה האדם שתהיה.


שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.


כל העוסק בתורה לשמה. פירוש, להגדיל שם התורה [...] והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל [שפת אמת, במדבר, תרל"ג]:


וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהווה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו [...]. ואדם נברא להוציא פנימיותו מכח אל הפועל. וזה שנקרא מדבר, כי בדבורו מוציא מחשבתו לצוות לעשות כך או כך. ובנ"י מיוחדין בדבור המקודש והם דברי תורה. ובכח זה מנהיגים את כל הנבראים. לכן כתב בזוהר הקדוש כי במצרים הי' הדיבור בגלות ובקבלת התורה ניתקן הנהגת העולם על פי התורה כנ"ל [שפת אמת, במדבר, תרל"ה]


התורה נתפסת כספר חוקים המביא לידי אחידות. ישנן מצוות, עשה, אל תעשה, המחייבות את כולם ויוצרות חברה אחידה ואפילו נשלטת. אכן, יש והתורה נעשית כזאת, בעיקר על ידי קהילה המאפשרת את היישום של התפיסה הזאת. יחד עם זאת, יש באחידות הזאת, גם משהו שומר, מגן, מונע מכוחות אחרים את ההשפעה שלהם על האדם.


ההשפעה היא הדדית, אומר ה'שפת אמת'. יש לאדם, במעשיו, את היכולת לחדש 'אור' בתורה. התורה היא מעבר לספר חוקים, היא הדיבור, הקשר, הרצון של הנעלם, של הרחוק, של האינסוף, עם האדם, הסופי והמוגבל. ואם היא דיבור, יש דיאלוג. אנחנו רגילים לתפיסה של 'אור מגיע מלמעלה'. 'אצבע אלוהים היא', אומרים החרטומים, המבינים והחווים את הקשר דרך התערבות אלימה ושולטת של האלוהים על האדם. בציור המפורסם של מיכאלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית, על אף ההגשמה הנוצרית - אלילית שבה, יש בה איזו אינטואיציה הרואה גם את האדם מושיט את אצבעו כלפי מעלה. האבות היו במדרגה שכל מעשיהם תורה, הם, במעשיהם, כתבו אותה ממש. לנו, יש את האפשרות לקבל את האור מלמעלה, לעסוק בו, להתמלא ממנו, ולמצוא בתוכו, מתוכו, גם קרן אור, חדשה, משלנו.


אנחנו רגילים לקרוא לו ספר 'במדבר', אבל יש לו גם שם המגיע מהמילה הראשונה שבו. מילה די בנאלית, החוזרת על עצמה לא מעט פעמים 'וידבר'. אמנם לחיים במדבר יש אופי ניסי ומושגח מקרוב, אך, יחד עם זאת, הוא גם ספר מרידות הילדות של עם ישראל. לא מעט מרידות, חטאים והתרסות יש בספר הזה. וזה הדיבור ואלה החיים. 'מאמר' בו נברא העולם באופן חד כיווני, הוא רחוק. בבריאה מאמינה רוב האנושות. לבני ישראל יש יכולת מוגברת לדבר. לייצר דו-כיווניות, להשפיע, לעזור לתקשר, לגלות לכל אומה ולכל אדם, את התורה שלו, את התורה שבו.

יום שישי, 23 במאי 2025

בהר - בחקתי תשפ"ה

 בס"ד


"כּל תושבי הממלכה חיכו לאביר על הסוס הלבן. השמועה אמרה שיום יבוא והוא יִישׂא לאשה את הנסיכה סנודן. כשׁזה יקרה, כך אמרו, יגמר החושׁך הגדול והקרח שכיסה את הממלכה יִימס…" [רן מזר].


אגדות. סיפורי ילדים. אבל, מי לא רוצה לחיות קצת באגדה? מי לא רוצה להיות, קצת, אחת הדמויות מסיפורי ילדותו? נסיכה, הזקוקה להצלה, או, דווקא הלוקחת את גורלה בידה ונלחמת בעצמה אל מול כל כוחות התרבות והרשע. אולי, קוסם רב כח, רועה כבשים שנהיה למלך, או אביר, המגיע על הסוס הלבן ומציל את כולם..


אליכם, האבירים על הסוס הלבן. שבוחרים את המקצוע הזה, שבוחרים [לנסות] לחיות ככה. לגדל סוס, לרכב ולרכב, עד השקיעה, להלחם יום יום במפלצות, שלכם, שלהם, מפלצות מאיימות, תחנות רוח, שדים ורוחות נושבות, סערות, מבפנים, מבחוץ, ואפילו, מרימים את החרב אל מול מלאך המוות עצמו. הצלחות מרוממות רוח כשהנסיכה מחייכת, שבר גדול, חרב מתנפצת, אתה נחתך, כשהמפלצת, במקום למות, רק מגדלת עוד ועוד ראשים…


אבירים!

המשיכו להילחם ללא חת! הנסיכה זקוקה לכם!

אבירים, 

לנסיכה יש כוחות. היא לא חסרת אונים. תראו כמה גדולה היא! היא זקוקה לכם, כן, עכשיו. שתהיו בשבילה רשת ביטחון, שתתנו יד, אפילו, תרכיבו אותה על הסוס כברת דרך, עד שתעמוד על רגליה. תעמוד זקוף. ותלך. לבד. עם החיוך שלכם, מלווה. ממרחק. אז, תדעו, שהצלחתם לנצח את המפלצת. שאולי לא מתה, אבל, הראש החדש שהיא גידלה, כבר הרבה יותר נסבל. אפשר להיות לצידו נסיכה מלכותית.

אבירים, 

לא תמיד אפשר לנצח, ובכלל, לא תמיד, צריך להילחם.

אבירים,

מה עם המפלצות שלכם?


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


בפסוק וכי ימוך כו' והחזקת בו כו' וחי אחיך עמך. ובמד' 'רש ואיש תככים [מעמד הביניים] נפגשו מאיר עיני שניהם ה'. [משלי, כ"ט, י"ג]. וזה העניין נוהג הן בעשיר הן בחכם [עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה' - משלי כ"ב, ב']. וממשמע שנאמר 'והחזקת בו' שיש בכח איש להחזיק ביד חבירו שמטה ידו. 'וחי עמך' כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור. והקב"ה וב"ש [וברוך שמו] משפיע בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות שלהם הן בנפש הן בגוף וע"ז [ועל זה] מברכין הזן את העולם כולו דייקא. רק שהמקבלים צריכין להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד. ואז אין מחסור דבר. וכיון שימוך אחיך ומטה ידו עמך בוודאי נמצא העזר אצלך. ואם כי אינו רואה שיהיה בכחי כל כך. ע"ז נאמר מאיר עיני שניהם ה' שע"י התאחדות ישרה עליהם ברכה. וכן בתוכתות כתי' הוכח תוכיח כו' ולא תשא עליו חטא. פי' שאם מונע מלהוכיח יש לו חלק בהחטא שכיון שרואה ויכול להוכיח באמת צריך חבירו לתוכחה שלו והוא מונע הטוב מבעליו שעזר חבירו הוא אצלו… [שפת אמת, בהר, תרמ"א]:


המדרש, על פי הפסוקים מספר משלי, מפגיש בין שני זוגות. רש עם איש תככים. רש עם עשיר. איש התככים מספר משלי, כך מפרש המדרש, הוא איש בינוני. אדם מהיישוב. יש לו כוחות מסוימים, יש בו מצוות, מעשים טובים וגם, נו, לא מושלם. איש התככים פוגש רש, אדם נמוך ממנו. הרש מבקש טובה, לימוד קצר, שתף אותי בעולמך. איש התככים נותן מה שאפשר, סיוע קטן, לימוד קצר. והאפקט, אומר המדרש, סינרגי, גדול, הקב"ה, בכבודו ובעצמו, מצטרף לחברותא ומאיר עיני שניהם.


העשיר, כל כך עשיר, כל כך מלא, שלא רואה את הרש. מי אתה שאלמד איתך. ה' עושה כולם, אומר הפסוק, מי אתה חושב שעשה אותך עשיר?? אומר המדרש. ושניהם נותרים בלי כלום.


אני איש תככים. בינוני. מלא בבעיות משלי, לא מלא מעצמי. 'וחי אחיך עמך'. הוא איתי, אני יכול לזהות שהוא רש. שהוא נמצא עכשיו במצוקה. יכול כל רגע ליפול עוד יותר. 'והחזקת בו', אומר ה'שפת אמת', יש לך כוחות. גם בבינוניות שלך, דווקא מתוכה. והכוח הגדול נובע מתוך השותפות, מתוך החיים המשותפים, שקיימים, שצריך ליצור. ואז, אפילו, מתוך השותפות, אפשר לקיים, אפילו, את מצוות תוכחה. אני מוכיח אותך, כי עכשיו זה אתה שנפלת, אני יודע איך זה ליפול, אני בינוני בדיוק כמוך, עכשיו, זה פשוט תורי, להושיט יד.

יום שישי, 16 במאי 2025

אמור תשפ"ה

 בס"ד


זו בדיוק הנקודה. זה ההבדל. בינינו לבינם. האירוע הזה מספר, בעצם, את כל הסיפור. ומי שעוד לא הפנים, הגיע הזמן. חיים או מוות. במה אתם בוחרים, למה אתם שואפים. אשה בדרך להביא חיים, מחבל לוקח אותם. בפיגוע איום השבוע נרצחה צאלה גז הי"ד [לא רק ה', ביוזמתנו, אם אפשר..] בדרכה לחדר לידה. לא שהיינו צריכים הוכחות ואסור להפוך את הפיגוע הזה לחריג. הוא רק מזקק את הנקודה שצריכה לעמוד לנו נגד העיניים, גם כש"רק" זורקים אבנים, או, שנמנעים פיגועים [משהו כמו 500 מתחילת השנה בשומרון…]. 


חיילים של מה אנחנו? מחנכים של מה אנחנו? חיים או מוות. צריך לבחור. אין באמצע. אין אבל, אין כוכבית של הסתייגות, אין תנאים ואין קיצורי דרך. חיים או מוות. אפשר, ראוי ורצוי, לדון על הדרך, על היישום. מוסר מלחמה, קהילה בינלאומית, מה אפשר עכשיו, מה כדאי אחר כך, מה בגלוי ומה בנסתר. אבל, לא לאבד את הכיוון. את המצפן. את העיניים הפקוחות. מי בוחר להוסיף חיים, מי מבקש לזרוע מוות.


אם בוחרים בחיים, יש בארגז הכלים חרב פיפיות, חרב דו-להבית. הלהב האחד הוא להלחם ב'אוכלי המוות' בלי פשרות [כלא אזקבאן לא תמיד מספיק]. רק עם שאלת ה'איך', אסור שיהיה פקפוק ב'מה'. אוכלי המוות האנושיים, הדיעות שמוסיפות מוות, הרגשות הפנימיים שקוראים להכנע לטרור, לפחד, לרצון לעצור, להכנע. מול האויב החיצוני, מול זה הפנימי. הלהב השני הוא להוסיף. להוסיף חיים. במובן הכי פיזי של המילה ובעיקר במובן הרוחני, הערכי. הדרך היא להשיב רוח, להשיב משמעות [האדם מחפש משמעות]. הקולות החזקים בתקשורת וברשתות החברתיות לכניעה ולהתנגדות לרוח הגדולה, הם הסערה שלפני השקט, שירת הברבור של התנגדות לרוח ולמוסר יהודיים. לא להרים ידיים, ללמוד ולדבר ערכים, מוסר ורוח, בלי בושה ובלי להתבלבל.


להשיב רוח גדולה לעם. להשיב רוח למי שנמצא לידי וקצת נגמר לו. לסייע במילה ובמעשה כדי שיוכל לקחת אוויר ממצוקה שבנפש, מעומס חיי היום יום. גם ילדים ונערים יכולים לעשות את זה.  לפקוח עיניים לחברה שלא בטוב, לאשה מגוייסת ולגבר שהולך לאיבוד…


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ימי הספירה [ספירת העומר] נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיצ"מ [מיציאת מצרים] עד קבלת התורה.[...] והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש [כמה שכתוב] בא לטהר מסייעין אותו. ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א [סטרא אחרא]. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"י אלה הימים דכתי' וספרתם לכם שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות ועי' במדרש בפ' העומר [שפת אמת, אמור, תרמ"ב]:


בפרשת קדושים, קראנו את קריאתו של הקב"ה אלינו להיות קדושים. 'קדושה אני מבקש', כתב הרב נריה זצ"ל, להיות מחוברים למה שלמעלה מאיתנו. שהאפשרות הזאת, שרוב הדתות האחרות שוללות, אכן קיימת, כאן, ממש, בעולם הזה. בפרשת אמור, כותב ה'שפת אמת', טהרה אני מבקש. טהרה היא הוספת חיים, להבדיל מטומאה שהיא ירידה של חיים. הטומאה בעלת העוצמה הגדולה ביותר היא טומאת המת וככל שמתרחקים ממנה, ככל שמוסיפים חיים, זו טהרה.


יש חוקים מאוד ברורים כיצד מגיעה טומאה וכיצד הופכים אותה לטהרה. טקסים מדויקים, לא פשוט להבין את כולם. אני חושב שהעיקרון המרכזי מובא בדברי אלעזר הכהן ללוחמים שחזרו ממלחמת מדין - "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים" [דברים, ל"א, כ"ג]. יש טומאה, יש מוות, שרק אש, חזקה, מכלה, תוכל ללבן אותו. שאין מולה פשרות, שלא "זורמים" איתה. ויש טומאה שדווקא תוספת של מים חיים, זורמים, מכילים, יכולה להפך אותה ממוות לחיים. ויש גם טומאה של כלי חרס, נקבובי, הטומאה 'חלחלה' פנימה, חדרה עמוק למרכז העצבים, למצפן המוסרי. ל'כלי' כזה אין לו טהרה אלא, בשבירה, 'שבירתן היא טהרתן' [משנה, מסכת כלים, ב', א'].


מעבר לפעולות, לדרכים השונות להלחם בטומאת המוות, מתאר ה'שפת אמת' את הדרך להוספת החיים. המהות של ימי ספירת העומר [ויש לדון מדוע הפכו חלקם לאבל, והאם עוד רלוונטי להיום, אבל, ברור כי מהתורה הם ימי שמחה, שהרי נכללים בסדר המועדים]. התקדמות שלב אחרי שלב, יחד עם השעורה והחיטה הגדלים בימים אלה, המאפשרים לחקלאי להביאם כלפי מעלה ולקדש ולטהר עצמו ולא פחות חשוב, להוסיף חיים למי שקשה לו. באמצע פרשת המועדות, מופיע הציווי על מתנות עניים, לכאורה בלי קשר. הקשר ברור, העלייה בטהרה, בדרגות החיים, לא אפשרית, לא מוסרית, אם את הפיתה שלי, אני אוכל לבד. אם לא ראיתי את העני, ואת 'העני' שלידי…

יום שישי, 9 במאי 2025

אחרי מות קדושים תשפ"ה

 בס"ד


"תחזיקו אותי, או שאני…" - קריאת קרב גברית טיפוסית. טיפוס מסוים, כן… זעקת קרב! זעקת איום! זעקה מפחידה! זעקת חולשה..

"אני לא צריכה שתחזיקו אותי!" - ברור שלא, תצעקי את זה יותר חזק… 


"אתם לא מסוגלים להכיל אותי, לא רואים אותי" - ואת, מסוגלת להכיל את עצמך?

"אולי מספיק להכיל כל דבר, כל התנהגות וקצת להתמודד???" - אולי הגיע הזמן באמת?


כדי לא להתפרק, צריך להחזיק, מול ההתקפות מבחוץ, מכל מה שמאיים. לעזור לבנות שכבות הגנה, שלא הכל ייכנס, שלא הכל יחדור ויערער. "זה לא שלך". "זה לא באחריותך". "זה לא בהשפעתך". "זה הם, זה לא מי שאתה". החזקה פיזית, חיבוק הורי. החזקה שאני פה, עוזר, מגן, עד שתוכל לבנות שכבת הגנה, חדירה למחצה, יודעת לווסת כניסה ויציאה. בין מי שלא, לבין מי שאתה.


להכיל. לבנות מיכל. שיוכל לקלוט, את התסיסה הפנימית, שעולה על גדותיה, שכבר נגמר המקום, לכל הבלגן הזה, שנובע מתוכי, שמאיים להטביע. שאהיה מיכל גדול יותר, שאוכל לחשוב את מה שאני מרגיש, על מה שאני מרגיש, שהנביעה הפנימית הזאת של הרגש, תהיה מקור מים ולא סופת מבול.


מול האויב מבחוץ דרוש גבול ברור. החזקה. שלא יקרב לגדר, לא צריכות להיות פשרות, כבר מזמן לא צריך להוכיח את הדבר הזה. גבול ברור, מכשול אמיתי, גדר חזקה, גבול מוסרי, ערכי, שכלי וברור. ה"אויב" מבית מקבל מרכאות. הגבול מולו דורש גבול גמיש יותר, חדיר יותר. דורש ממני להגדיל את המיכל שלי כדי שיהיה גם לו מקום. מקום, לא הזדהות מלאה. מקום איתי. עם הדיעות שלו ושלי. 


שתיים עשרה פעמים כתובה המילה "לא". שתיים עשרה מצוות לא תעשה. שתיים עשרה אזהרות חמורות מופיעות לפני המצווה "ואהבת לרעך כמוך". תזהר שתיים עשרה פעמים מלפגוע בשניים עצשר השבטים השונים, המורכבים, אולי אפילו המעוררים דחייה. אז תוכל לאהוב, ואז יאמר אותו טיפוס עליו כתבתי למעלה "למה מי יכול עלינו???????????"


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


במדרש וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא למחזיקים כו' ע"ש. כי למה עשה כן הבורא ית' להיות שני ערלה מקודם. אבל כך הי' רצונו ית' להיות עלמא דשקרא והאדם יחזיק עצמו בהתורה ועי"ז הוא ממשיך עליו קדושה עוד יותר. וז"ש להוסיף לכם כו'. כי ע"י שני ערלה אם אדם מקיים כתיקנה בא אח"כ לתוספות. ולכן נאמר למחזיקים אף שא"י לקיים כראוי רק להחזיק עצמו בהאמת ע"י התורה. זה חביב ביותר לפניו ית'. ובא מזה אח"כ להיות קודש הילולים כו' [שפת אמת, קדושים, תרל"ט]:


ה'שפת אמת' מסביר את טעם מצוות ערלה, ההמנעות של שלוש שנים מלאכול את הפירות עליהם עבדתי קשה, כדי ללמד את האדם להחזיק. לשים גבול ברור, בין עולם הקדושה, הפנימי, המחובר כלפי מעלה, ובין עולם השקר, התאוות והיצרים (השימוש במילה 'ערלה' רומזת גם על גבולות בתחום התאווה המינית שהוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשות אלו).


'להחזיק עצמו' כותב ה'שפת אמת'. אני מבקש להוסיף, נחזיק גם אחד את השני. אל מול כל הפיתויים והאיומים מבחוץ. אם נקיים את ההחזקה הזאת, הוא ממשיך על פי הפסוקים, תגיע גם התוספת. נהיה גדולים יותר, נוכל יותר להכיל, נוכל להכניס עכשיו פנימה אל הקודש גם את ה'ערלה' הרחוקה. נקבל תוספת של קודש מכל הקשיים, האיומים והתאוות = קודש הילולים…

יום שישי, 2 במאי 2025

תזריע - מצורע תשפ"ה

 בס"ד


אז מה הכי חשוב לעשות עכשיו כדי להתחזק, כדי לחזק? מה הכי נכון להגביר (במיוחד) עכשיו בתוך שלל מלחמות היום יום. מלחמות עם ובלי גרשיים, מלחמה לקיום פיזי, מלחמה לשמירה על הרוח, מלחמה ללקום בבוקר? אם תשאלו את ד"ר אנאבלה שקד (למשל כאן בפודקאסט), מומחית בעלת שם עולמי בפסיכולוגיה של אדלר, היא תגיד לכם - לעודד! 


לעודד, כי צריך אומץ, לפעול למרות הפחד. כי רמת פעילות נמוכה, מורידה את היכולת שלנו להצליח בכל תחום בחיים. איבדנו את האומץ, היא טוענת, כי אנחנו חיים בחברה המקדשת הצלחה ורואה בכישלון חוסר ערך, שיש להוקיע אותו. הכישלון מביא לחוסר שייכות ומבחינת הנפש זוהי סכנה קיומית. ובזמן סכנה, מנגנוני ההגנה האבולוציוניים מתחילים לעבוד. הימנעות מפעולה, כדי להימנע מכישלון ומצוקה. להימנע ופחות להיות נוכח בסיטואציה, בחוויה, פחות להסתכן, פחות למידה, פחות התפתחות בחברה, בעבודה, בזוגיות, במשפחה. ומכאן הדרך לחיים ברמת פעילות נמוכה, לדיכאון ושלל הפרעות אחרות, הולכת ומתקצרת. נוסיף לזה חברה אינדיבידואליסטית, 'אנכית', בה התחושה שאני על סולם ומסתכל כל הזמן למעלה ולמטה, כאשר המקום בסולם נותן לי את הערך העצמי, והגענו למצב הישרדותי, הימנעותי ו/או אלים. תִּסְפְּרוּ, אומרת אנאבלה, כמה אתם נמנעים במשך היום.


איך מעודדים?? לא, לא צריך להצטייד בפונפונים. צריך לשדר שהכישלון אנושי. טבעי. אף אחד מאיתנו, כנראה, לא יפספס לפספס. לשגות. לטעות. למעוד. מילים שמעוררות אנטגוניזם ופחד, מילים שאנחנו אמורים להעביר אותן לקטגוריית 'הדברים מהם לומדים'. האדם שנכשל והכיר בכך, כבר למד מה שצריך ועכשיו צריך לעורר לו בנפש את העידוד והלמידה. שהוא טעה וזה אנושי ומזה הוא ילמד ומכך הוא אדם טוב, שיוכל להמשיך ולהתפתח בבטחה.


אידיליה! (?)

שלוש בעיות. האחת, שכל כך התרגלנו אחרת. השנייה, היא תגובת ה'נו באמת'. הוא טעה! זה השפיע עלי! איך הוא ילמד אם לא אנכיח לו את הכישלון? אולי די עם האמירות הפסיכולוגיות המתפנפנות האלה? והשלישית, בסדר, אני רוצה לעזור לו לבצע שינוי בנפש, אבל שם עומדים המחסומים הפסיכולוגיים השומרים עלינו מכל שינוי של התפיסות שלנו.


אז הנה המתכון לפתרון כל הבעיות (כאילו זה קל, כאילו מצליח לי כל הזמן… ובטח זו רק ההתחלה, אבל…) הפתרון לבעיה הראשונה הוא הטמעה ותרגול. ותרגול. ותרגול. לבעיה השנייה, אני חושב, שנכון להבדיל בין מצב בו לא התקיימה למידה ואז נכון יותר 'להנכיח' לאדם שנכשל ועוד לא (מסרב) הבחין בכך, את פעולתו ואת תוצאותיה ואילו במצב בו כבר התקיימה למידה (בין אם מעצמו, בין אם התערבנו), להוריד לחלוטין את הביקורת ולמנף את טבעיות הכישלון להתפתחות. הפתרון לבעיה השלישית, שאולי היא הכי קשה, כי חומות ההגנה שלנו משוכללות, היא קודם כל קרבה (כי ההגנות רופפות מול אנשים מוכרים ומוערכים), הכישלון לא מרחיק אותך ממני. ואז, לשאול, איך אתה רואה אפשרות אחרת? מה אתה היית רוצה? להשתמש בהומור, להתעניין באמת. יש הרבה אפשרויות להתגנב דרך ההגנות, רק, בגדול, להשתדל, פחות ביקורת, פחות להוריד…


קצת 'התחמקתי' מעשרת הימים האחרונים. עוצמות גדולות, מטלטלות, ימי התשועה. שואה ותקומה ושריפות ואחים שרבים, אפרים ויהודה שאם לא יצורו, אומר ישעיהו, וגר זאב עם כבש וכל הטוב שבעולם. עד אז, בדרך לאחדות, בגדול, רק להשתדל, פחות ביקורת, פחות להוריד…


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


במד' מצורע מוציא רע כו'. כי מה שנתן הש"י יצה"ר ג"כ [השם יתברך, יצר הרע, גם כן] לאדם כמו שהוא בכלל אינו מתנגד לעבודת הש"י כמ"ש בשני יצריך כו'. רק המוציאו מן הכלל. ואפשר שהשני צפרים חיות טהורות רומזים על ב' יצרים שכמו שנתנם הש"י הם טהורות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. א"כ [אם כן] יש די טהרה תוך האדם ורק שלא יוציא שום דבר משורשו כנ"ל [שפת אמת, מצורע, תרל"ב]:


על משהו כמו עשרה חטאים, מובא בגמרא, מגיעים נגעי הצרעת. המשותף לכולם - עשית רע - תשלם. תתרחק. תִּטַהֵר, תכפר. איך תטהר? איך תכפר. אז ככה, קודם כל תתרחק, כי הרחקת. תביא שתי ציפורים מצפצפות ומדברות, כי דיברת יותר מדי. עץ ארז, כי התגאית, תולעת ואזוב, כי ראוי שתתנהג בענווה על גבול השפלות.


וזה נכון לקרוא את זה ככה, בפסוקים. ברש"י. 'מידה כנגד מידה', כך היא דרכה של תורה. זה אתה, במעשיך, גרמת לעצמך. אבל, אולי, אפשר להוסיף על זה עוד משהו. לראות עוד זווית או קומה. גם כשאתה, המצורע, מחוץ למחנה, הכהן מגיע עד אליך, אתה קרוב גם כשאתה, לכאורה, רחוק. אם למדת כבר את הלקח, הבנת את הכישלון, תוכל עכשיו להתפתח. להשתמש ביצר הרע שקיבלת מהקב"ה, בכוחות האנושיים שלך, לעבודת השם, בטהרה. לעוף כציפור המשוחררת על פני השדה, להבין שהאזוב והתולעת הם חלק מהיותך אדם, שלפעמים נכשל ומגיע הכי נמוך, אבל, שיכול, ברצונו גם לגבוה כארז.

ויקרא תשפ"ו

  בס"ד מה מסתיר אדם. מה מסתתר, בתוכו, מאחוריו, מסתיר אדם את עצמו, נחבא בין כליו. סוחב על עצמו משא, הריני ככלי מלא בושה. אל תתקרב אלי. א...