בס"ד
"אתה באיום קיומי" - לוחשת באזננו האבולוציה. אם לא תהיה חזק יותר, מותאם יותר, ערני, חשדן, עם פחד בסיסי תמידי, אם לא תטרוף - תהיה לטרף. עם אבולוציה לא מתווכחים, הרי היא הביאה (את מי ששרד מאתנו) עד הלום. ממשיכה לעשות את זה עד היום. 'אתה חייב לרוץ הכי מהר שאתה יכול, כדי להישאר במקום', אומרת המלכה האדומה לאליס, בארץ הפלאות שאנחנו חיים בה. אכלנו מעץ הדעת וקיבלנו פחד מוות תמידי. קיומי. מציל את החיים. משגע אותם באותה המידה. הרי, הזולת יכול להיות, האריה שמעבר לפינה.
את הפחד מגרשים, מרגיעים, עם תחושת שליטה. חיצונית. פנימית. הרגלי חיים, אנשים קרובים, אהבה. אך, גם אלו עלולים לשקר. 'מקום בטוח כוזב', חשבנו שהוא יגן עלינו, שהוא בטוח, שזו אהבה, לא רק התאהבות, ושאם אהיה כמו כולם, אז בטוח אהיה מוגן - ושילמתי מחיר כבד. מצאתי את עצמי נפגע, משלם במחיר חירותי בהשתייכות כוזבת לעדר שחשבתי לבית.
החיבור לאדם, לקהילה, הוא קריטי לתחושת הביטחון. סביבה עוטפת, מגינה, מכילה, מצמיחה, אוהבת, היא חשובה לאין ערוך. יחד עם זאת, יצירה ופיתוח של מערכת 'חיסונית' רגשית, אישית, הכרה בכוחות ובאתגרים שלי ומציאת כלים להתמודדות, בעצמי, עם כל הטורפים שבחוץ, שבפנים, הכרחית לביטחון, ליציבות ולתפקוד של האדם. תמיכה, בהחלט מקבלים מהסביבה, זה גם תפקידם של ההורים, המורים, החברים, המלווים, אפילו הנהגות של קהילות ומדינות, אך, בסופו של דבר, האחריות לחיות במוּדעוּת ולחפש ולפתח את אותה 'מערכת חיסונית', את אותן מיומנויות רגשיות, היא של האדם עצמו.
זו קריאה לכל אחד. זו קריאה בשבילי. זו קריאה לכל סביבת האדם, להתגבר, או להוסיף, על האינסטינקטים, הטובים כשלעצמם, לתמוך, להגן ולשמור, גם לאפשר להתפתח. לדחוף להתפתח. לא למהר ולהושיט את היד ולהחזיק, יחד עם המסר, של 'הנה היד שלי פה ליד'. להיות מסגרת, כלי עבודה, קצת מראָה. את המפתח לכספת הפנימית, שם שמור ליבך הסודי, אתה צריך למצוא בעצמך, מה שתבחר לעשות איתו, זה האדם שתהיה.
שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,
איתן.
כל העוסק בתורה לשמה. פירוש, להגדיל שם התורה [...] והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל [שפת אמת, במדבר, תרל"ג]:
וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהווה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו [...]. ואדם נברא להוציא פנימיותו מכח אל הפועל. וזה שנקרא מדבר, כי בדבורו מוציא מחשבתו לצוות לעשות כך או כך. ובנ"י מיוחדין בדבור המקודש והם דברי תורה. ובכח זה מנהיגים את כל הנבראים. לכן כתב בזוהר הקדוש כי במצרים הי' הדיבור בגלות ובקבלת התורה ניתקן הנהגת העולם על פי התורה כנ"ל [שפת אמת, במדבר, תרל"ה]
התורה נתפסת כספר חוקים המביא לידי אחידות. ישנן מצוות, עשה, אל תעשה, המחייבות את כולם ויוצרות חברה אחידה ואפילו נשלטת. אכן, יש והתורה נעשית כזאת, בעיקר על ידי קהילה המאפשרת את היישום של התפיסה הזאת. יחד עם זאת, יש באחידות הזאת, גם משהו שומר, מגן, מונע מכוחות אחרים את ההשפעה שלהם על האדם.
ההשפעה היא הדדית, אומר ה'שפת אמת'. יש לאדם, במעשיו, את היכולת לחדש 'אור' בתורה. התורה היא מעבר לספר חוקים, היא הדיבור, הקשר, הרצון של הנעלם, של הרחוק, של האינסוף, עם האדם, הסופי והמוגבל. ואם היא דיבור, יש דיאלוג. אנחנו רגילים לתפיסה של 'אור מגיע מלמעלה'. 'אצבע אלוהים היא', אומרים החרטומים, המבינים והחווים את הקשר דרך התערבות אלימה ושולטת של האלוהים על האדם. בציור המפורסם של מיכאלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית, על אף ההגשמה הנוצרית - אלילית שבה, יש בה איזו אינטואיציה הרואה גם את האדם מושיט את אצבעו כלפי מעלה. האבות היו במדרגה שכל מעשיהם תורה, הם, במעשיהם, כתבו אותה ממש. לנו, יש את האפשרות לקבל את האור מלמעלה, לעסוק בו, להתמלא ממנו, ולמצוא בתוכו, מתוכו, גם קרן אור, חדשה, משלנו.
אנחנו רגילים לקרוא לו ספר 'במדבר', אבל יש לו גם שם המגיע מהמילה הראשונה שבו. מילה די בנאלית, החוזרת על עצמה לא מעט פעמים 'וידבר'. אמנם לחיים במדבר יש אופי ניסי ומושגח מקרוב, אך, יחד עם זאת, הוא גם ספר מרידות הילדות של עם ישראל. לא מעט מרידות, חטאים והתרסות יש בספר הזה. וזה הדיבור ואלה החיים. 'מאמר' בו נברא העולם באופן חד כיווני, הוא רחוק. בבריאה מאמינה רוב האנושות. לבני ישראל יש יכולת מוגברת לדבר. לייצר דו-כיווניות, להשפיע, לעזור לתקשר, לגלות לכל אומה ולכל אדם, את התורה שלו, את התורה שבו.
