שמיני תשפ"ה

 בס"ד

להיות מקובל. לרצות ולהרגיש את החמימות הזאת, של גוף, נפש, קרובים. כמו בעדר, להקת פינגווינים. להסתכל החוצה ולחפש כל הזמן את הסימנים. לשאול בלי סוף, איך אני? איך אני? איך אני? ולמבט הפנימי, סוקר, מסתכל ושואל שאלות אחרות. מה אני? מה אני? מה אני?

התרבות המערבית, השמה בראש את האינדיבידואל, את העצמי, השאלות של איך אני? מה אני? מקיפות את האדם, מנקרות במוחו ללא הרף. בתרבויות אחרות, בעיקר במזרח, השאלות אולי יהיו אחרות, מה עשיתי? מה נתתי? אבל, הרצון קיים. להיות מקובל, גם על ידי עצמי וגם אם ה'עצמי' משועבד לכלל. 

'שיראו אותי'. החמצן של הפרט בחברה. אם פעם, הקלישאה 'יש לו פוטנציאל' תפסה מקום גדול בישיבות מורים והורים, הרי שיותר ויותר, כך אני מרגיש, ההכרה בצורך להיראות, תופסת שם מקום מרכזי יותר. הפסיכולוג קוהוט לימד על הצרכים שהילד צריך לקבל מהסביבה כדי לפתח את העצמי שלו. להיות מובן, כדי לחוש ביטחון וערך. להשתקף, להתדמות, לראות, בעיניים של האחר, את המשמעות שלי. נראה לי שזה הדבר. של המשפחה. של החינוך. מה אנחנו כבר מבקשים? שכאשר נסתכל בעיניים אחרות, נראה שם אותנו, בעדשת עין מחמיאה. מנחמת.

עם ילדים, עם תלמידים, זה דורש מוּדעוּת, הבנה, מאמץ, מי יותר, מי פחות. אבל, נראה אותנו מצליחים לייצר השתקפות כזאת, לרחוקים יותר, בזמן הקיטוב הזה. להיות קצת פינגווינים בקוטב הזה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. לכאורה איפכא הול"ל [הוא לי למימר - היה לו לומר] ויפלו על פניהם וירונו. כי התפעלות להיות נופל על פניו הוא בבוא השמחה בתחלתו. ויתכן לפרש עפ"י מ"ש חז"ל מי שנעשה לו נס ואומר שירה סימן שנמחל לו כל עונותיו. ולכן כשנעשה נס וירד אש מן השמים ואמרו שירה. מזה ידעו שנמחל להם החטא. ומזה נתפעלו ונפלו על פניהם. כי עיקר תשוקתם הי' לחזור ולהתקבל לפניו בתשובה שלימה. והנה שירה זו סתומה ולא פירשו דברי השירה משום דהיו בבחינת בעלי תשובה מעלמא דאתכסיא [מעולם הנכסה]. ולכן איננה נמנית בין עשרה שירות. ושירה שעל הים הוא סדר מיוחד בבחי' צדיקים והוא פרשה בתורה וסדר לימוד וכמו כן כל השירות. אבל שירה זו הי' שלא בהדרגה לפי שעה כדרך בעלי תשובה בחילא סגי [שפת אמת, שמיני, תר"נ]:

יש שמחה. תחושה פנימית מלאה, משמעותית, מגרשת את החושך. ויש התפעלות. תחילת השמחה, איזו תחושה ראשונית, פלאית, פנימית, שמשהו טוב קורה. לפני 8-9 חודשים נפלנו בחטא העגל. שבירת לוחות. הורדת כתרים. התרסקות. זכרנו את העוצמה על הר סיני. נשברנו גם אנחנו. כן, יש לוחות שניים. מונחים עם השברים בארון. אבל, מי אנחנו עכשיו? מרגישים את הסליחה, כן, אבל, האם נחזור גם, בעיני עצמנו, להיות אהובים?

ולכן, שואל ה'שפת אמת', התגובה הראשונית לירידת האש מהשמיים, לביטוי המוחשי של ההשלמה, הקבלה והאהבה הייתה צריכה להיות נפילת הפנים, ההתפעלות שממנה תבוא השמחה. אבל, מסביר ה'שפת אמת', במצב בו נמצאו בני ישראל, הם לא הרשו לעצמם, לא יכלו להגיע להתפעלות. הם קודם הפנימו את הנס הגדול, את מחוות הקרבה הגדולה ביותר, שתחזור רק שנים אחר כך, אצל אליהו בהר הכרמל, אש של אהבה ירדה לעם שעשה את העגל, אש של אהבה ירדה גם לעם שפסח על שני הסעיפים והיה משועבד לעבודת הבעל. 

ואחרי ההפנמה, ההבנה, ראיית האש, ראיית השתקפות האני האהוב של בני ישראל ב'עיניו' של הקב"ה, אחרי השמחה הזאת, הציפה אותם תחושת הקרבה. התקבלנו! - ויפלו על פניהם…

שבת שביעי של פסח תשפ"ה

 בס"ד

לצמוח מתוך משבר! הכי חשוך לפני עלות השחר! …

אינספור מנטרות, מנסות לעודד, לתת תקווה. או, פופוליזם. ניתוק, ממציאות, שאין בה כוח, בקושי, לפתוח את העיניים בבוקר. האפשרות לצמיחה אחרי משבר הורגשה מאז ומעולם. מגיל אפס. כסא היולדת נקרא 'משבר' ומתוכו יוצאים חיים, משבר גיל ההתבגרות המצמיח את הילד לאדם ושלל נפילות ושינויים שהביאו איתם הזדמנויות המבוטאות באין ספור סיפורים, יצירות אמנות, מיתולוגיות ועוד…

באמצע שנות ה-90' של המאה הקודמת, טבעו הפסיכולוגים, קלהון ודטסקי, את המושג 'צמיחה פוסט טראומטית'. לא רק מתוך משבר. ממש מתוך פוסט טראומה, מתוך מצב שנחווה כמסכן, מאיים, פסיכולוגית וגופנית. השינויים החיוביים, הצמיחה, לא מבטלת את התסמינים השליליים של הטראומה, עם זאת, היא יכולה לגדול לידם, יד ביד ולאפשר לאדם שחווה את הטראומה, ללמוד לקבל את הטראומה שעבר ולהיות, גם, עם מקור של כוח, משהו לחיות איתו. בשבילו.

המאפיינים המרכזיים של הצמיחה כוללים זיהוי הזדמנויות חדשות בחיים, חיזוק מערכות יחסים משמעותיות, חיזוק החוסן הנפשי, הערכה מחודשת ועמוקה יותר לחיים ושינוי / התפתחות רוחנית. מי הם אלו שיפתחו את הצמיחה ומי אלו שישקעו עמוק בטראומה? מעניין שלפי התיאוריה, דווקא אנשים שמטולטלים יותר, שמאבדים יותר את אמונות הליבה הבסיסיות שלהם, הם בעלי פוטנציאל לצמיחה גדולה יותר. הם אלו שיש יותר סיכוי שיסתכלו על החיים שלהם ויגידו 'משהו כאן חייב להשתנות. [ואולי, רעיון, להיות פתוחים לשינוי וצמיחה מבלי לחכות לטראומה. לחשוב על דפוסים מעגליים, לאו דווקא כאלו שנדמים כשליליים. להיות ערים לחמשת המאפיינים של הצמיחה, כי מי לא רוצה אותם..]. 

לי זה נשמע שיש כאן קו דק. אנשים שחווים טראומה, עלולים להימצא בחשיבה שלילית מעגלית, להיות על קו התפר. חבל דק. לשקוע או לעלות. מה ישפיע? כמו ברוב המקרים, גנטיקה וסביבה. והסביבה היא אנחנו. הסביבה היא מי ששם לב. 'רק' לשמוע. 'רק' לחמול. להיות 'מלווים מומחים לא מקצועיים', ביטוי שקראתי ומצא חן בעיניי. לא כולנו יכולים להיות פסיכולוגים או מטפלים מקצועיים, אבל, ללא מעט יש כבר ניסיון שמאפשר להם להיות מלווים, וכולנו, יכולים להקשיב.

שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.

'שמעתי את נאקת בני ישראל'.. 'לכן לך אמור להם'... 'וגאלתי והבאתי'... 'שה לבית אבות שה לבית'.. 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו'... 'וספרתם לכם ממחרת השבת'... 'והקרבתם מנחה חדשה לה''... 

הקב"ה מעביר את העם שעבר שואה, סבל וטראומה, מסע של ריפוי וצמיחה. אם אני מסתכל על חמשת מרכיבי הצמיחה שהוזכרו, הם כולם כאן.. הגאולה מתחילה בהקשבה לקושי, מעבר מעבדות לחירות, יצירת החירות בעולם, אפשר לומר, היא הזדמנות - העל לתיקון העצמי והעולם. חיזוק מערכות היחסים בבית, בקהילה, לטובת האפשרות לשינוי. תחושת המסוגלות, החוסן של עם העבדים לפעולה, למלחמות, לשינוי. ובתהליך של 50 יום, הגעה לשינוי הרוחני המשמעותי ביותר שעבר על העם, שהשפיע על העולם.

בעקביות. בהתמדה. זה התחיל ב'אני ולא מלאך' ואתם שבו בבית. המשיך בשילוב בין 'קפצו לים, זה תלוי בכם' עם 'ה' יילחם לכם ואתם תחרישון' ואז, לספור את העומר. להבין ששינוי לוקח זמן, שעצם הזמן הוא חשוב. ויש בזמן הזה תהליכים מהירים, ויש בצעדי תינוק. וגם, להבין, שלא כל השינויים אוטומטיים. הקב"ה מזמין לשותפות. לפעולה. תתחילו עם קורבן העומר, משעורים, גרעיני שעורה קלויים בלבד, מאכל משותף  / דומה עם הבהמה, קומת הטבע הבסיסית. וכשהזמן יעבור, ותהיו פעילים בתהליך, תגיעו, אחרי 50 יום לקורבן בו תשתפו את החמץ. תטחנו, תלושו, תטפיחו, תאפו. זה הלחם שאני רוצה, זה הלחם שהיה בגן עדן…

צו - שבת הגדול - פסח תשפ"ה

 בס"ד

"מים. אדמה. אש. אוויר. לפני שנים רבות ארבעת האומות חיו בהרמוניה אבל הכל השתנה כשאומת האש החליטה לתקוף…"

העולם נחלק לשניים, אלו שמחייכים בעונג כשהם שומעים את המילים האלו ואלו שיש להם חסך רציני הדורש השלמה… 🙂 אז, לאלו האחרונים, נסביר, כי מדובר בסדרה לילדים (ברור שראיתי אותה, רק בשביל להיות עם הילדים…) על ארבע אומות; האש, המים, האוויר והאדמה. האיזון הופר כשאומת האש על שליטהּ האכזר החליטו להשמיד ולהשתלט על השאר [ספוילר - הרוח, בשילוב המים והאדמה ואפילו בשילוב של אש אחרת, ניצחה..]. גם האסטרולוגים מחלקים אותנו ל'אומות' - היסודות על פי תאריך הלידה. בדקתי על עצמי. שטויות יפות. עם זאת, בוודאי שאפשר לזהות בכל אחד מאיתנו חלקים מהיסודות האלו. הכוח של האש, היציבות של האדמה, הזרימה וההפרייה של המים והרוחניות שבאוויר. 

פירומניה היא הפרעה נפשית המתבטאת בדחף להבעיר אש, לחולל שריפות ולצפות בעונג בהרס שהאש גורמת, כך שלא פלא שיוצרי הסדרה 'הלבישו' את האכזריות על אומת האש. האש היא גם מקור של חיים, עד כדי כך שישנם חוקרים הסוברים כי יכולת בישול הבשר, היא זו שאפשרה את ההתפתחות של מוח האדם, מה שהבדיל אותו משאר קופי האדם ובלעדיה היינו היום עדיין על העצים. האש היא גם מקור הטכנולוגיה הקדומה שהביאה את האדם למה שהוא היום. מעניין להשוות בין המיתולוגיה המשייכת את הגעת האש לאדם כתוצאה מגניבתה מהאלים על ידי פרומתיאוס לעומת המדרש המתאר את מתן האש, או יותר נכון, מתן היכולת לאדם להבעיר אש בעצמו עם שתי אבנים, על ידי אלוהים במוצאי השבת. 

אש הורסת, מתיכה, מכלה כל. מחממת, מאפשרת, אפילו ממזגת ולכן היא מאפשר טרנספורמציה, שינוי, יכולת להתבונן על המרכיבים השונים שלה בתוכנו. פחדים ראשוניים, התרגשות, רצון לשרוף, לכלות, את עצמי, את כולם. רצון לשלוט בכוח, או לקבל שליטה של אש מרוסנת, למצוא מקום בטוח וחם. להסתכל על האש זה מהפנט. להסתכל על האש, לחשוב, מהי האש שלי? מה מגביר ומה מנמיך אותה? מה אני רוצה לשרוף השנה? את מה אני רוצה לכלות? מה ואת מי אפשר לחבר? את מה להתיך וּלְמָה להפוך אותו? וגם, מה יכול לקום, מתוך מה שהאש השאירה? 

אנחנו מחזיקים בגפרור, בידינו הדבר…

שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה צו שבת הגדול מצות הרמת הדשן כי כפי מה שנשרף הפסולת. כמו כן מתגלה הקדושה באדם. כי יש מ"ט פנים טהור וטמא. ויש בלב איש ישראל ג"כ מ"ט שערים. וכמ"ש הלב מבין. ויש עלי' גם למחשבות זרות באם נשרפין בעת עלותם על רוח האדם. כמ"ש היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא ע"י שעולה בלהב המזבח שהוא הבל הלב שצריך להיות מתוקד בו תמיד אש התשוקה לה'. ואז מתרומם זה הדשן כנ"ל כמובן [שפת אמת, צו-הגדול, תרל"ו]:

במצות הרמת הדשן שהי' נבלע אצל המזבח להראות שזכות הקרבנות נשאר קיים לדורות. וזה שכתוב יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה. שדשן העולה שנבלע. נשאר הזכות קיים לדורות [שפת אמת, צו - הגדול, תרמ"ו]:

האש על המזבח.. לא תכבה.. האש מגיעה מלמעלה ומצווה להביאה גם על ידי האדם, העולה שנשרפת כליל.. והפעולה, המצווה, הראשונה ביום, להרים את הדשן מעל המזבח, להתחיל ולטפל במה שהשאירה האש…

אפשר לומר כי השימוש באש היא העבודה המרכזית במקדש. הקורבנות, הקטורת, אפיית לחם הפנים והדלקת המנורה. לכל אחד מאלו תפקיד אחר המנצל את כוחה של האש לקדושה. לשרוף את הפסולת, את המחשבות הזרות, לעבוד עם אש התשוקה, לתת את הכל, לראות כאילו אני נשרף בעצמי, שריפה המביאה לריח ניחוח, לאור ולדעת של המנורה. וגם, לדעת לקום מתוך הדשן - אפר, לתת מקום גם למה, שלכאורה, אבד. 

ויקרא תשפ"ה

בס"ד

"אפשר להטעין את הוויפ?" שאל טרמפיסט צוהל בשעת לילה בדרכו אל הכנרת. לצערו נסעתי לכיוון אחר ולקחתי את החבר'ה העולזים רק עד לצומת הקרובה. הוויפ לא הספיק להטען. השעה כבר הייתה לי מאוחרת ודיכאתי את העליזות בנזיפה. שייכנסו מהר לרכב, בלי דיונים ועוד מעט מגיעים, אז אל תתחילו עם הטענות ובקשות.

זו לא הייתה (רק) השעה המאוחרת. נערים צעירים ובריאים מהמגזר החרדי, אני לא פותח איתכם דיון, אפילו לא שופט אתכם באופן אישי, אולי אתם דווקא כן תתגייסו. אבל, לפחות במפגש שלכם עם הציבור, קצת יותר בשקט, קצת פחות עליזות (ועיכוב) כשעוצרים לכם טרמפ. מי אלו שעוצרים לכם טרמפ? ככל הנראה כאלה שהמלחמה (שעדיין כאן) מטרידה אותם קצת יותר…

קראתי הבוקר מאמר שפרסם הרב בני לאו, שהשתתף בעצרת לקריאה לחרדים להתגייס. עמוק מזה הוא קרא להם להיות שותפים, הוא קרא להם לא להיות מנותקים. אם כל בחור ישיבה, עכשיו, יקדיש רק יום אחד מתקופת 'בין הזמנים' הארוכה לסייע למשפחות מגויסים / חטופים / שכולים, רק יום אחד, ההשפעה תהיה אדירה. מפוצצת. קודם כל לחרדים פנימה. שותפות, חמלה, צדקה וחסד. ולאומה כולה. זה לא יפתור אותם מביקורת ואני מניח שיהיה גם ציבור שיגיב בציניות למעשה כזה, אבל, מעבר לסיוע הענק שזה יכול לתת, סיוע שכל כך נדרש, נוכל באמת לדבר. נוכל להרגיש שאנחנו חיים על אותה פלנטה. נוכל לחלוק את אותה פיסת אדמה, נוכל לחלוק בדעותנו, לא כשיח חרשים. מיליונר חרדי שתורם, זה יפה. מפעלי חסד אדירים זה גדול. אבל, אנחנו דורשים, אנחנו מבקשים, את אַחֵינוּ. באמת. זו התרופה היחידה.

זו הדרך. 'הקלה'. כשאני מרגיש תקוע. שאין לי תפקיד. לא מוצא את עצמי. את המקום שלי בעולם. מי אני, מה אני… ללכת ולתת לכלל. להיות בורג בתוך מכונה. להיות שותף, לא מנותק. משם, ככל הנראה, אמצא את הדרך שלי, אלמד לגדול, להוסיף עוד משמעות. להיות משמעותי בתוך הכלל, זה תמיד, יותר 'קל'...

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברש"י אדם למה נאמר ["אדם כי יקריב מכם קרבן.."]. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו'. כי האדם מקריב נפש בהמה ומתכפר לו. ומה טעם יהי' מכופר בנפש הבהמה? רק מצד שהאדם ממשיך חיות לכל הבע"ח שהוא למעלה מהם כמאמר כל שתה תחת רגליו. ובוודאי אדה"ר [אדם הראשון] הוא המדבר ומשפיע חיות לבעלי חיים כסדר דצח"מ [דומם, צומח, חי, מדבר]. וכן בכלל. כל דור ודור. אבל האדם הפרטי אם אינו במדריגות מדבר כמו שמצינו יתוש קדמך [שנברא לפני האדם] א"כ [אם כן] נקרא גזילה מה שמביא נפש בע"ח להתכפר בו. רק העצה לבטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש [כמו שכתוב] כי יקריב מכם כו' [שפת אמת, ויקרא, תרל"ה]:

הרב שרקי שואל, 'מדוע גזר לא צועק כשמוציאים אותו מהאדמה ובהמה היוצאת לשחיטה כן?'. הגזר, הוא משיב, בוודאי יעלה למדרגת חי, כאשר יהפוך לחלק מהאדם. הבהמה לא יודעת, אם היא תהפוך לאדם בדרגת 'מדבר', או, פשוט, לחיה אחרת… הזכות שלנו לקחת מהעולם בכלל, תלוי במדרגה שלנו, ביכולת שלנו להעלות את מה שלקחנו, להשתמש בו לטוב, לקדם, להשפיע, להשתדל.. בטח לא לרצוח חיות כדי להשביע בלבד. אפילו לא, אומר ה'שפת אמת' כדי להתכפר.

אווו, מילים גבוהות, דרישה מוגזמת, שחרר, מה כל ביס בשר בריא ומזין, אני צריך לחשוב על הצלת העולם?? האמת שלא. יש שתי אפשרויות נוספות. האחת, להיות אדם. מדבר. תורם, עושה ופועל. אבות המזון יהיו חלק מאדם כזה. זה לא תמיד אפשרי. לא לכולם. יש עצה, אפשרות נוספת, אומר ה'שפת אמת'. תעשה משהו לעם ישראל. תהיה חלק. שותף, לא מנותק. זה מספיק עכשיו. בשביל לאכול, בשביל להתכפר. ואולי, עצם החיבור הזה, היא היא הכפרה, אליה התכוונה התורה במילה 'מכם'...