פרשת תרומה - שקלים - ר"ח אדר תשפ"ה

 בס"ד

קר מאוד היה בשבוע האחרון. גם בגלל מזג האוויר. יותר מדי שמש. שקרנית. לא מחממת. קשה היה להתחמם מהדברים הפשוטים. שכבת קרח. מקשה את הלב. מורידה את הראש. ראש חודש אדר. הקור האחרון לפני האביב. כבר אפשר להאמין שהוא יגיע.

התרגלנו לחיות בעולם הטבעי שבו ברור שהזרע ינבט והשתיל יפרח. חכמינו הקדמונים, לעומת זאת, קישרו את פעולת הזריעה לאמונה. "עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים. שהוא מאמין בחיי העולם וזורע" [מדרש תהילים י"ט]. 

להסתכל על השדה הריק, על גרגירי החיטה שהיו יכולים להיות לחם [פוטנציאל וזה…] ועכשיו מתפרקים באדמה [או, איזה קשה לראות אותם מתפרקים!]  וכבר אז, לראות את שדות הזהב [כן, אלו שעכשיו מפורקים]. לקום לעוד יום של עבודת האדם [כי זה יקרה רק אם נעבוד]. ועוד אחד [כי זה לא תמיד בא בקלות] . לחיות אותו, להאמין, כי כבר, בחורף, עכשיו, אני זורע זהב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה [ראש השנה]. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים [...]. וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ. [...] כענין [אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכתיב] שימני כחותם כו'. [...] ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ר"ה לחדשים הוא בחי' התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת [שפת אמת, שקלים, תרל"א]:

ניסן ותשרי, ראשי השנה. לכל אחד אופי משלו. לכל אחד מהם צריך להתכונן. מתחילים חודש לפני. אלול ואדר. המלך בשדה. באלול עוד קיץ, אבל הימים מתקצרים, יותר חושך, תחושת יראה לפני החג דוחפת קדימה את התשובה. באדר עוד חורף, אבל הימים מתארכים, יקיצה מתרדמה והאדם מתמלא שמחה ואהבה שיכולה להביא לתשובה גדולה, שיכולה להתפרץ אל מחוץ לגבולות, להטביע ביין, לחשוף סודות.

על פי הקבלה, הגוף הוא כְּנעל לנשמה (למשל נפש החיים, א',ה'). הנעל, הגוף, מצליחה להחזיק את הנשמה כאן בעולם, אבל בתוך הנעל יש רק חלק קטן. כל שאר הנשמה דוחפת למעלה, רוצה עולמות עליונים. האהבה רוצה להתפשט, לתת. מדהים ומסוכן כאחד. צריך להזהר שלא לראות רק את הנעל, צריך להזהר לא להיות מנותקים מהעולם.

השקלים, הנתינה, היא המפתח לסינתזה, אומר ה'שפת אמת'. עיסוק בעולם הבא דרך העולם הזה, רק מחצית של שקל, אפילו מחצית של שקל יכולה להראות כמה, באמת, מה שמעניין אותך הוא הנשמה, המבט כלפי מעלה. מחצית של שקל, משאירה גם את המבט למטה, אל הנעל, יש מה לעשות עם כל האהבה הזאת וזה מתחיל בצעד קטן ומתוכנן. התורה מלמדת אותנו להסתכל על נעל ולראות בה יציבות. אבל, גם, להסתכל על הנעל הקטנה ולהבין את הפרופורציה לכל הגודל שהיא מחזיקה.

משפטים תשפ"ה

 בס"ד

מוסר, הוא, לכאורה, דבר מבלבל. עד כדי כך מבלבל, שבעשרות השנים האחרונות ניסו ללמד אותנו, בשיטות לימוד סובייטיות משהו, שהמוסר הוא כל כך חמקמק, יחסי, נְרָטִיבִי, שקשה מאוד לתפוס אותו. העולם המערבי ניסה להחליף את המוסר עם רגשי אשמה, חמלה, וותרנות והרבה עצימת עיניים ורצון להשאר באזור הנוחות. המוסר נתפס כמשהו שהולכים איתו עם הלב. והמשפט, החלק של המוח, עשה שמיניות באוויר והמציא מילים מפולפלות, כדי בעצם, להכפיף את עצמו אל אותו מוסר "של הלב".

ואז, כשזה מתפוצץ, נשחט, נאנס, נחטף, מורעב לך מול הפרצוף, אז אתה מבין ש… 

לא בטוח. לא כולם מבינים. יש עדיין שבשבילם הרצח של אריאל וכפיר ביבס ז"ל הוא כמו מותם של ילדים פלשתינאים. אני אפילו לא אתעכב להסביר את ההבדל, מי שלא מבין, שידלג. עשרות שנות החינוך הקשה של מוסר נוצרי מעוות המשתקף בספרים, סרטים, מערכת הממשל והמשפט, מקשים על זיהוי ההבדל. "אלו בני אדם ואלו בני אדם", "לנו יש בית עם גג אדום ולהם פחונים [לכאורה]". יש כל מיני תיאוריות להסביר את התופעה הזאת, כנראה שהאשמה שולטת. חשוב להבין את מקורות התופעה, עם זאת, ביום [בתקופה] הזה חשוב להיות מאוד פשוטים. זו האמת, זה הדין, לכן זה גם הטוב. זאת לא האמת, לכן זה הרע. ואת הרע צריך להסיר. ככה. פשוט.

נדמה כי בחינוך זה שונה. בחינוך, אנחנו כן נלך עם הלב. נשפוט פחות. ננסה לראות את הסיפור של כל אחד ואחת. אפילו נרחם. אז, כן, יש הבדל, אבל, אני רוצה לטעון שגם פה, הדין קודם לרחמים. מעבר לכך שאסור לקבל פגיעה, הדין, הוא זה שגורם לי להסתכל מעבר למסכים ולמחיצות. אני לא מרחם עליהם ולכן משקיע, מלמד, מדבר, טוען בשבילן. אני מנסה לשפוט לפי האמת, לראות את האמת מאחורי התנהגויות כאלה ואחרות. רק מתוך הדין, אפשר, להתנהג מעבר לשורת הדין. רק מתוך דרישה למוסר, אפשר לדרוש טוב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת [השם יתברך] רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י [בני ישראל] זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים. וז"ש [וזה שכתוב] אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ד]:

"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" אמרו המלאכים לקב"ה על ים סוף. למה אתה בוחר להשמיד את המצרים? מה האפליה הזאת? מדרש תמוה ביותר. כאילו נלקח מבית הדין בהאג. מה שונה מישראל וממצרים??? הם שעבדו, רצחו ואנסו!!! אבל, רגע יגיד המלאך סמאל [ילקוט שמות רלד] יש לי נרטיב אחר, תראו את המכות, כמה סבל עבר על מצרים, כמה ילדים מתו להם. שר הים משתכנע ורוצה להטביע דווקא את ישראל. הקב"ה מקיים משפט. דין. אין דין ישראל כדין מצרים. אלו במזיד, אלו בשוגג. אלו חטאו מתוך כוונה להרע, אלו מתוך טירוף הדעת. המשפט נחרץ ושר הים עובר מנסיון הטבעת ישראל להטבעת המצרים ['וישובו המים'].

משה, נסיך מצרים גדל ויוצא לראות את [מי הם] אחיו. המצרים או ישראל. כאשר הוא רואה עוול מצרי הוא שופט את המצרי וטוען כי ישראל הם אחיו, כאשר הוא רואה עוול עברי, הוא כבר לא יודע והולך 'לחפש את עצמו' במדין, עד גילוי האמת במעמד הסנה.

אומר ה'שפת אמת' הקב"ה רוצה לנהל את עולמו במשפט. לנקום ברשעים. אבל, הוא משאיר את העבודה לנו. סומך עלינו, אפילו החליט להיות תלוי בנו [עד כי כך]. אם אנחנו לא נעשה את זה, אם אנחנו לא נדע לשפוט, אם מערכת המשפט שלנו תהיה מקולקלת, זה לא יקרה. אם אנחנו נרצה לקבל 'הנחות', אם אנחנו נעשה הנחות באמת שיובילו לעיוותים מוסריים, התוצאה הישירה של זה היא גדילת הרשע. רק אם נביט פנימה, נגלה את האמת, נתקן את מערכת המשפט,  כך שהדין יביא את המוסר, רק אם אנחנו נהיה מוכנים להלחם ברשע, רק אז, זה יקרה. אריאל, כפיר, מיליוני אחרים, אנ"ד. אנחנו נקום דמכם. מתוך משפט. מתוך מוסר.

יתרו תשפ"ה

 בס"ד

"הפקיד הוא עירום!!" זעק המלך.

בקצה הקהל, מאחור, נשמעו קריאות של צחוק, הקלה ושמחה.

ואז, שקט. העם תהה, שמא המלך השתבש בדעתו. הרי לפקיד יש גלימה שחורה ויפה, הרי הוא מדבר במילים כל כך גבוהות. כבר שנים הוא מתהלך בבגדיו. תמיד הם חדשים. ויפים. ונכונים. ואולי, בכלל, הפקיד הוא המלך???

הפשטות והישירות של נשיא ארה"ב טראמפ, בה הוא הניח על השולחן, כתכנית עבודה, את ה'יום שאחרי' המלחמה כ… ניצחון. אמיתי. מילים שנאמרו בחדרי חדרים עשרות שנים, או, לחלופין, מי שהעז לומר אותן בקול נדחק אל השוליים ההזויים, פתאום נמרחות על כל עיתון וגם מי שלא מסכים איתן, נאלץ להתמודד איתן כדיעה לגיטימית.

תבניות חשיבה. סדרה של הנחות ואמונות בסיסיות בהם אנשים מחזיקים ולפיהן מפרשים את העולם. איך אני תופס את העולם, את הערכים, את המציאות, את עצמי. מיליוני גירויים עוברים דרך המוח בכל רגע נתון והמוח נאלץ לברור אותן על פי נסיונו ועל פי מה שנתפס אצלו כמסייע לשרידוּת וכך הוא יוצר את התבניות בהן האדם מפרש את העולם ומתנהל בו. לתבניות החשיבה יתרון בתגובה מהירה ואוטומטית, אך היתרון יכול להיות לחיסרון בתנאי חיים משתנים. והם משתנים.

אל מול התבנית עומדת הגמישות. עומדת הבחירה. עומדת התשובה. עד כמה אני פועל בתבנית, מסתובב עם השכל שלי והנפש שלי בתוך אותו מעגל סגור. האם אני מסוגל לזהות בכלל את המעגל הזה, שלא לדבר על לצאת ממנו רגע ולנסות להביט עם משקפיים קצת אחרות על המציאות. כמה אני מסוגל לאתגר את הדיעה שלי, את הרעיונות שלי, את הנפש שלי. 

האזנה פנימה. כמה אני חוזר שוב ושוב על מה שלא עושה לי כבר טוב. הקשבה לאחר. לבחון את המעגל והתבניות של המחשבות והאידאלים שלי. להביט הצידה. איך אני יכול, לצעוק לו, 'המעגל הוא עירום', אַת בתוך אותו סיבוב, אני רואה את הקושי, אני אעזור לך לשנות זווית (גם אם זה יכאב). 

כל אחד צריך איזה ג'ינג'י(ת) שיצעק לו את זה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

הקדמת יתרו קודם קבלת התורה. נראה כי עמלק רצה להרוס מתן תורה. וע"י יתרו ניתקן מה שקילקל עמלק כדאיתא במדרש לץ תכה ופתי יערים כו'. דהנה מתן תורה היה לתקן מעשה בראשית [...] והנה בנ"י מסרו נפשם לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע. רק כל האומות היו צריכין לבטל עצמם לבנ"י. והיה ניתקן הכל. ובאמת נתבטלו כדכתיב שמעו עמים ירגזון. לבד עמלק. אף שהבין גדולת בנ"י וממשלת השי"ת. עכ"ז [עם כל זה] בא וילחם ומסר נפשו ע"ז [על זה] לרעה. ולכן הקב"ה ימחה את שמו. ויתרו תיקן שכל האומות נמשכו אחריו. ולא אחר עמלק. ובוודאי כל הקילקולים שנעשה אח"כ בעגל. הכל הי' ע"י עמלק הרשע ימח שמו [שפת אמת, יתרו, תרל"ה]:

בעשרה מאמרות נברא העולם. טבע. פיזיקה, כימיה, ביולוגיה. אלוהים הסתתר מאחורי העולם שברא. אלפיים שנות גדילת האדם העצמאי ואז, התגלות גדולה, עשרת הדיברות שיפתחו את אותן 'חלונות' אטומים של חוקי הבריאה. לא לישראל בלבד, לכל העולם. היציאה של מצרים תושלם. 

את זה ניסה עמלק למנוע. אפילו במחיר נפשו. את זה יתרו ניסה לתקן. הגוי שעבד והכיר את כל העבודה הזרה בעולם, היה יכול להיות נקודת החיבור, ההשקה שבין ישראל לעמים. ישראל שיקבלו את התורה, לא לעצמם בלבד, אלא ככהנים לאנושות. ההיסטוריה, שהייתה יכולה להסתיים שם, ממשיכה להתגלגל. עמלק, יתרו וישראל. 

ישראל שבויים בתבנית החשיבה של עבדים, של גלות. מתקשים להאמין בעצמם. עמלק 'רוכב' על התחושה הזאת, על ה'זנב' הישראלי. יתרו משמש לישראל כעיניים. לצאת מהתבנית, מהמעגל. להסתגל ולומר 'זה עמלק!', מלחמה מדור דור. לצאת מהמעגל הפנים יהודי קהילתי ולומר 'זה יתרו!' ולהביא את היום שאחרי…

בשלח תשפ"ה

 בס"ד

כינוי חיבה נפוץ בין נערות, הוא לומר אחת לשנייה 'סתומה'. חיבה בלי מרכאות. חמוד כזה. העברת ביקורת חצי מרומזת, חצי גלויה, בצחוק רציני כזה. 'את זה אולי לא היית צריכה להגיד או לעשות, חברה טובה, חביבה, מצחיקה וסתומה שלי [בקיצור - סתומי]…'.

ולפעמים, אולי לא תמיד במודע, הן רוצות לומר לה שהיא סתומה. שהיא בעצם רוצה לומר משהו אחר, שהיא בעצם משהו אחר ממה שהיא אמרה. שהן חשות, שבמרווחים בין המילים, יש אמירה או צעקה שרוצה לצאת. שהן מחכות שהיא תוציא כבר. הסתומה.

ככה הן מסתובבות, חברות. סתומות. פותחות. מחזיקות אחת את השנייה, לפעמים גם מורידות, מעגל או ספירלה, למטה, למעלה. 

ואנחנו, צריכים לזכור ולפעול. לפעול תוך כדי לזכור שגם האגרוף, הסגור, המאיים, המכאיב, היה (ועודנו) יד פתוחה, מושטת, מזמינה ואצבעות חופשיות.

זִכְרוּ וְהַזְכִּירוּ לַפְּרִי שֶׁנָּשַׁר

אֶת הֶעָלִים וְאֶת הֶעָנָף,

הַזְכִּירוּ לַקּוֹצִים הַקָּשִׁים

שֶׁהָיוּ רַכִּים בָּאָבִיב,

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם הָאֶגְרוֹף

הָיָה פַּעַם יָד פְּתוּחָה וְאֶצְבְּעוֹת.

יהודה עמיחי (כאן השיר המלא) כתב את המילים האלה על חיים לקסברג (דיקי), מפקדו וחברו שנפל בקרב הירואי במלחמת השחרור. המילים, אולי, גם יכולות לתת נקודת מחשבה בזמן מלחמתנו הלאומית רבת השנים, בימים מטלטלים אלו של גבהים ועמקים, חזרת חטופים, נפילת חיילים, שיקום אזרחים ותהפוכות היסטוריות מרחיקות לכת. וגם, יכולות לסייע, אל מי שלידנו, כאן, ממש.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין השירה. עמ"ש [על מה שכתוב] לעיל פרשת ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל [כמו שכתבו זכרונם לברכה] למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה [שפת אמת, בשלח, תר"נ]:

בתורה ישנן פרשיות סתומות. העניין מסתיים באמצע שורה וכבר, באותה השורה, ממשיך נושא אחר. הדוגמה הקיצונית לכך היא פרשת ויחי. משה, בדרך כלל, כדי להתחיל פרשה, לחץ על ENTER ואז התחיל את הפרשה הבאה. בפרשת ויחי, הוא לחץ לחיצה בודדת על מקש הרווח והתחיל לכתוב. מסביר ה'שפת אמת' כי פרשת ויחי היא פרשת היציאה לגלות. שנסתמין עינינו, שמגיעות הצרות, שהכל חונק ולא מובן.

בתורה ישנן פרשיות פתוחות. יש מרווחים, יש נחת, לעצור, לחשוב, להבין. הדוגמה הבולטת ביותר היא שירת הים. פסוקים שהם פרשות פתוחות. מאפשרים לאור התורה, להכוונה, להדרכה, למשמעות, להתגלות. גאולת ישראל בולטת, 'עושה רושם', קל לראות את הפסוקים האלה בספר התורה, הגאולה מהדהדת בכל העולם והדרישה להתבונן ולהבין עולה.

בהבלעה, ככה בשורה האחרונה, עונה ה'שפת אמת' על קושיה לשונית. 'אז [לשון עבר] ישיר משה [לשון עתיד]...' הגמרא לומדת ש'מכאן לתחיית המתים מן התורה'. משה עוד יקום לתחייה, משה עוד  ישיר. אומר ה'שפת אמת' - הגיע הזמן, אז ביציאת מצרים, שהאורות האלה יתגלו. אפשר גם לקרוא אותו כמשפט על זמני. הגיע הזמן שיתגלו, שנגלה, את האורות, במציאות, בעולם, בבני האדם. באמת, הגיע הזמן…

לע"נ נדב כהן שנפל אתמול בעזה. בנו של מפקד הגדוד הקודם שלי.