יום שישי, 27 בדצמבר 2024

מקץ -חנוכה תשפ"ה

 בס"ד


צעד ראשון של ילד. צעד ראשון בכלל. כל ההתחלות קשות. לאט. סבלנות. סלחנות. את הצעד השני, בבקשה, קצת יותר מהר, תתקדם. שנה שעברה, תלמידים יקרים, נפגשנו, הכרנו, גם התחככנו, עברנו את זה, לא? אפשר עכשיו ללמוד?! -  ילדים, כבר בגרתם, לא עברנו את שלב ההתנגדות הזה?? כל ההתחלות קשות, בהמשך ישנם אתגרים אחרים. יש גדילה והתפתחות טבעית, ויש גם, שנתקעים בשלב הקודם.


בחינוך, כך אני מרגיש, חוסר ההתפתחות הוא גורם תסכול, רחמים, אשמה וכעס. רגשות שמופנים אל הילד, ו/או אל עצמך פנימה. משהו כבר היה צריך להשתנות. עברה שנה. הזמן מאפשר מבט אחורה אל תהליכים שקרו, דיברנו, עיבדנו, שפכנו על זה לא מעט זיעה. משהו תקוע, לא זז. כבר חודש שגלעין האבוקדו מונח במים על השולחן שלי ולא קורה כלום.


עוד מעט אלך אל מחוזות העתיד. אל הוורוד, אל הטוב, אל 'אם רק תאמין', אל האמונה שמה שהכנסתי עכשיו למים עוד יצמח בהמשך ואל - ב"ה יהיה בסדר (מהנפוצות, החשובות והמסוכנות שבאמירות). אבל, קודם, אני לא רוצה לוותר על ההווה. אני מתעקש לראות, משהו, כאן ועכשיו, בטווח הקרוב. על זה אני חולם, את זה אני גם נאבק להגשים. לראות את הצעד הראשון, להיות שם גם כשהוא נכשל בצעד השני. והשלישי. לחלום עתיד זו תכונה חשובה למחנך, להאמין בחי העולמים ולשים את הזרע בקרקע, לדעת שרק אחרי שהוא יתפרק, הוא יצמח ועוד המון מטאפורות חינוך... בלי האמונה הזאת, קשה לשרוד בחינוך, קשה להאמין בעצמך. אבל, לחלום זה גם מסוכן. כי מי רוצה להתעורר לעבודה מחר בבוקר??


להאמין שלא הכל בידיים שלך, לעצור, לישון ולחלום על עתיד. לתת לזמן לעשות את שלו. לקום בבוקר, לעבוד, ולקרוא, בכל הכח - גְּדָל!


שבת שלום, חנוכה שמח ובשורות טובות,

איתן.


בנוסח ואח"כ באו בניך כו'. דאיתא לשנה אחרת קבעום. והטעם הוא מרוב חושך הגלות יון היו נשפלים במדריגה תחתונה ולא הרגישו כל כך בגודל הישועה עד שאח"כ נתעלו מעט מעט במדריגות שערי טהרה עד שחזרו להיות במדריגת עבדי ה'. ואז הרגישו והבינו גודל הישועה לצאת ממלכות יון למלכות הבורא ית'. וגם בשמונה ימי חנוכה כמו שנעשה הנס בנרות כן נעשה הנס בטהרת נשמת בנ"י שדומין לנרות ונטהרו מדריגה אחר מדריגה באלה הימים. לכן נק' חנוכה שנתחנכו באלה הימים לחזור לנחלת ה' [שפת אמת, חנוכה, תר"מ]:


כולם (טוב, רובם) חכמים היום להכיר בצורך להלחם ולתת תגובה חזקה בדרום הקרוב, בדרום הרחוק, בצפון ובמזרח, קל יותר היום לדבר בעוצמתם של המדינה והצבא. מי היה חותם על זה לפני שנה? היום, אפשר לראות לא מעט אור, יחד עם החושך שעוד קיים, בעיקר עם האנשים החיים שעוד בחושך, עם המשפחות שלהם ועם המשפחות של אלו שלא ישובו.


תעשו תרגיל בדמיון מודרך, איפה הייתם לפני שנה. איפה אתם היום. זה טבעי, אומר לנו ה'שפת אמת'. אפילו נס פך השמן וניצחון המקבים לא נתפסו במלוא עוצמתם בזמן ההתרחשות. היה צורך בשנה שלמה להכיר, שמשהו אחר קרה כאן ולקבוע חג. שנה שלמה להתפתח, כיחידים ובעיקר כעם למדרגה אחרת ממה שהיו בזמן המלחמה.


לא קל מיד להאיר בחושך. זה עוד רק חלום, אור של מנורה מאירה כולה. אבל, תדליק, גם כשקשה, לפחות נר אחד. בנר השני כבר יהיה קל יותר...

יום שישי, 20 בדצמבר 2024

וישב תשפ"ה

 בס"ד


חיילי צה"ל עמוק וגבוה בסוריה. ג'בליה וחברותיה עיי חרבות, תימן בוערת, אירן, ארץ הנפט, חסרת אנרגיה ומדינות העולם וארגוני הטרור בהלם (בין אם הם מודים בזה ובין אם לא). מי זאת המדינה הזאת, שלפני שנתיים חששה לפרק אוהל בדרום לבנון, או להתעמת עד הסוף עם מפגינים על גדר הגבול? מה השתנה? התשובה הקלה תהיה 7.10. 'עכשיו גם הם הבינו מה קורה בעזה…'. תשובה קלה אחרת תהיה 'יד אלוהים'.


אין ספק, הסטירה הקשה, הכואבת והמצלצלת דחפה את ראשי המדינה, בקואליציה ובחלק מהאופוזיציה, את ראשי הצבא ומערכות אחרות להגיב בתקיפות. מה מהכל היא התערבות ישירה של הקב"ה אני לא יודע, אישית אני חושב כי זה בבחינת 'כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל', סומך עלינו שנפעל, לכן, אתה צריך לעשות את זה בעצמך. אני אומר תשובות קלות, כי, לדעתי, 'טראומת השביעי' לבדה לא יכולה להסביר עמידה עיקשת מול הכוחות החיצוניים והפנימיים שדחפו כבר מה-8.10 לסגור את העסק כמו שעשינו בשנים האחרונות, מהר, ועם הזנב בין הרגליים…


פגשתי השבוע חבורה של נערים ונערות בסוף יום התנדבות בו הם שיפצו את בתי הצפון ההרוסים, שבחרו לדחות את השירות בשנה, מתוך רצון לחשוב זהות. לפתח את שריר הערכים כדי לתת. רק נתתי להם פתח, הסברתי קצת פנים, וכל ה-'טיק טוק' לא היה שם. יצא מהם, בהמשך לכל מה שהם עשו השנה, כל מה שקיים מתחתיו. מרצה אורח במכינה, תענוג גדול. בתיכון, בבית, בשגרה, זה יותר קשה. בסופו של דבר, אתה מבין (ומנסה ליישם, שוב ושוב) שחשוב מאוד לנהל את מה שיוצא לך מהפה, אבל, מה שאומרות העיניים ומה שאתה עושה, חזק יותר. אם אני צריך לתת רק קריטריון אחד, להגדיר את ההבדל בין מחנכים מצליחים לכאלו שלא (בטח מול נוער שקשה לו יותר) אני בוחר בהארת הפנים.


וזה מה שעשה את ההבדל. שינינו את הפרצוף. הפנים שנציג כלפי העולם, אויבינו וידידותנו, זה היחס שנקבל. הסיכוי לעסקת חטופים עולה, כשהפנים שלנו אומרות שאנחנו רציניים. שאנחנו כאן כדי להשאר ושהכל פתוח והכל על השולחן (להבדיל מצעקות ה-8 'אבל מה יהיה ביום שאחרי?'), הרס, חורבן ואפילו סיפוח! יחד עם האפשרות לשלום לכל המעוניין.


 וזה מה שיעשה את ההבדל. גם אם חטפת מכה. תשנה את הפנים. תאיר את הפנים. 


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פירוש 'פני' הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע [...] [שפת אמת, וישב, תרל"ט]:


יעקב של חרן. 20 שנה רועה צאן וכעדותו, עשה את עבודתו נאמנה יומם ולילה. 20 שנה ברעיית הצאן, יום ולילה, הרבה זמן לחשוב. על הצרות ועל השמחות. על קבלת ההחלטות ו'מה היה אילו?'.  לאחר חיזוק אלוהי יעקב חוזר ארצה. רגע לפני המעבר הוא צריך להתמודד עם הפחד הכי גדול שלו. המפגש הפיזי עם אחיו. ועם המלאך (הפנימי) שקורע אותו מבפנים. עשיו. עשיו. יעקב בוחר להתמודד ומנצח. אבל צולע. אוז 'וישב יעקב'. 'ויבא יעקב שלם'. יש לו פנים אחרות, פני ישראל.


המצלמה עוברת אל נקודת המבט של עשיו. 400 איש חמושים מאחוריו, נותנים לו תחושת כוח גדולה. הזדמנות שהוא בטח תכנן 20 שנה. אבל כשהוא רואה את פני יעקב משהו משתנה והם 'נפרדים כידידים'. השינוי הגדול יותר, אומר ה'שפת אמת' מתרחש אחר כך, בארץ כנען. עשיו מזהה את פני ישראל ביעקב ועצם הזיהוי הזה גורם לו ללכת להתיישב באדום, רחוק מיעקב.


בקריאה ברש"י אנחנו מבינים שבסוף פרשת וישלח בה מתוארים אלופי עשיו המפחידים, אומר הקב"ה ליעקב, אל תפחד, הם קש ואתה אש. ה'שפת אמת' מלמד אותנו שזו לא הייתה המציאות, באותו הזמן עכשיו היה אש גדולה. עד שיעקב קיבל על עצמו להיות אש. רק לאחר מכן, עשיו היה קש. הכל תלוי בך. בפנים שלך, אומר הקב"ה ל(בני) ישראל.

יום שישי, 13 בדצמבר 2024

וישלח תשפ"ה

 בס"ד


אל הדבר הזה שנקרא 'חיים' (עם או בלי קשר לשבט החדש של בני עקיבא 🙂) מתלווים, ממש עם תחילתם, לחצים, פחדים, חרדות ושאר מיני התמודדויות של הנפש. אל שלבי ההתפתחות השונים נוספות דאגות שונות. מהדאגה הבסיסית לאוכל ולקיום ועד הצורך במימוש עצמי, כמו שתיאר הפסיכולוג אברהם מאסלו בתיאורית הצרכים.


ואל כל הלחצים האלה, ממש עם תחילתם של החיים, מגיעות גם התמיכה, השמירה, הדאגה והאהבה לסיפוקם של כל אותם צרכים. הרחם הפיזי, העוטף האולטמטיבי, ואחריו, ההורים, המשפחה, החברה שעוטפים מבחוץ, יחד עם פיתוח הכלים והיכולות, כוחות הגוף והנפש המהווים את השלד הפנימי של האדם.


שם המשחק - איזון. הלחצים דוחפים ממנו והחוצה, תפקיד הכוחות - להשיב את הנפש. לא חסרות התמודדויות אישיות ולאומיות, לא בהיסטוריה בכלל ולא בשנים האחרונות בפרט. ומהעבר השני, דרכים רבות להתמודד עם היציאה מהאיזון. אני מניח שהרוב המוחלט של האנשים בארץ כבר שמעו על (או ממש מחזיקים בכיס את) מודל מעש"ה שפיתח ד"ר משה פרחי ממכללת תל חי להתערבות ראשונית במצבי חירום רגשיים. המודל כולל הצגת מחויבות כלפי האדם שנמצא במצוקה, עידוד לפעילות יעילה, שאלות מחייבות מחשבה והבניית סדר האירוע מתחילתו ועד ההגדרה כי הוא הסתיים. את המודל אימצו צה"ל וכל גופי החירום במדינה.


את הבלימה הראשונית של מצב הדחק, הסטרט, שמגביר את עצמו, עושה השלב הראשון במודל, המחויבות. "אני איתך. אני לא הולך לשום מקום". אני ראיתי את הפעולה החיובית של אמירה והתנהגות כזאת לא מעט פעמים. במצבי חירום רפואיים, שאליהם תמיד מתלווה גם דחק נפשי, במצבי התעוררות דחק נפשיים קיצוניים, וגם 'סתם' בשגרה. גם בה, אנשים לא מעטים, מסתובבים בינינו בחוסר איזון, שורדים. במצבי דחק שבשגרה, את המשפט "אני איתך, אני לא הולך לשום מקום", לא מספיק לומר, צריך להוכיח אותו. לפעמים זה לוקח שנים.


לא סתם אנשים מחפשים מחויבות. לא סתם יש כאלו שחרדים ממנה. המחויבות היא תנאי בסיסי שנעז להישען על האחר, לפתוח, להתמסר. לתת למישהו להציץ לנו פנימה לנפש, להושיט לשם יד. כמה זה יכול להקל, כמה זה יכול להפחיד. עד שלא תווצר המחויבות, עד שלא תשכנע באמת שלה, האדם לא יוכל לצאת מהמעגל של הקושי הפנימי. 

'אני איתך' אתה אומר, והיא עונה - אני לא מאמינה לך! (תרגום: בבקשה תוכיח לי!). אז תוכיח לה, תוכיח לו. שוב ושוב ושוב. עוד מבט, עוד מילה, עוד מעש"ה.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


אא"ז מו"ר ז"ל פירוש על פסוק 'ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר [היצר הרע] שואל הג' שאלות שבמשנה מאין באת כו' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו 'לעבדך ליעקב'. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו יתברך. 'מנחה הוא' המעט שבא במס"נ [במסירות נפש] חשוב לפניו ית' כמ"ש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. 'לאדוני לעשו' ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף, 'וגם הנה הוא אחרינו' קאי על השי"ת [ה' יתברך] שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם כמ"ש לאל גומר עלי והמעט שאדם מתחיל עוזר לו השי"ת שיוכל לגמור הכל כראוי. ונראה כי כל זה עשה אבינו יעקב עבורינו כי הוא לא הי' צריך להשתמש בבחי' עני כי הי' עשיר בזכיותיו. אבל רצה לתקן דרך של עניות לזרעו אחריו כנ"ל [שפת אמת, וישלח, תרל"ה]:


הבשורה מגיעה. עשו בדרך. 400 לוחמים חמושים על טנדרים של גמלים מעלים אבק. לא קשה לנחש מה המטרה של הכוח הזה. ממ"ד אין. הצבא לא יגיע. יעקב נדרש לתפילה, לפוליטיקה ולמלחמה. סביבו, אני מעריך, מאות אנשים חרדים המחכים למוצא פיו, נשים, ילדים, תלמידים - עובדים - עבדים. ויעקב, כך מפרשה ה'שפת אמת' בשם אביו ומוסיף, קם ועושה מעש"ה.


'לעבדך ליעקב'. כולכם איתי, אני איתכם. כולנו חלק מאורגניזם אחד. מחויבות טוטאלית.

'מנחה היא'. זה הזמן לעשות מה שצריך, גם, אם לא תהיה ברירה, למסור את הנפש. 

'לאדוני לעשו'. היא העבודה נגד יצר הרע, שרובה הוא שכלי. שאלת שאילות. בירור. מה שונה בינינו ובין האויב? מדוע אותן פעולות מלחמתיות אצלי הן מוסריות? …

'והנה גם הוא'. הבניית סדר הפעולות בהיסטוריה. יש אלוהים שבחר בנו. שהתחיל את התהליך. האירוע עכשיו עובר דרכנו, תראו, אנחנו חלק מהתהליך, חלק מההיסטוריה. אולי עשו עוד יבוא אל המחנה האחת והכהו, אבל, ההיסטוריה העברית - אלוהית תמשיך, והיה המחנה הנשאר לפליטה.


כל יום, אומר ה'שפת אמת', יצר הרע מאתגר אותנו בשאלות הכתובות במשנה. מאין באת.. לאן אתה הולך.. אתה חלש, אתה תלוש, אתה פסיק בעולם. באה המחויבות, העשיה והשכל וממקמים אותנו, גם ברמה האישית, כחלק חשוב במעשה הגדול.

יום שישי, 6 בדצמבר 2024

ויצא תשפ"ה

 בס"ד


תרוצי הכי מהר שאת יכולה כדי להצליח להישאר במקום, אמרה המלכה האדומה של ארץ הפלאות לאליס. מי שעוצר, נשאר מאחור. מרוץ החימוש של החיים. אין הרבה זמן (פְּנִיוּת? רצון?) לשאלות פילוסופיות. לימודים, עבודה, דרישות חברתיות… אין זמן בשביל השאלות האלה, אז הן מנצלות את הסדקים במרקם הזמן לצוף. לנקוש, או, לדפוק (תלוי עד כמה הצלחת לדכא אותן) על דלתות המוח והלב ולדרוש תשובות. לדרוש, לפחות, התייחסות. מה יוצא לי מזה? מה אני עושה כאן? איזה רושם אני משאיר? מה….


מקום בעולם. כמה חשוב. כמה נצרך לנפש האנושית. כן, גם לך, שאמרת שאת לא צריכה. גם לך, שאתה מציג כאילו זה רק אתה והעולם שלך. אתה צריך את המקום שלך, צריך שיקבלו אותך, ויש גם את הצורך בהשפעה, ב'מורשת', ב'חיי הנצח' שאנחנו רוצים להשאיר בילדים, בתלמידים, בעבודה (ברשתות…). ההשפעה האמיתית נמדדת בזמן שבו אתה לא נמצא. שאתה זז רגע (או יותר) הצידה. עכשיו הילדים מציגים את ההצגה. לקומונרית ולמדריכות נשאר רק למלמל מהצד את הטקסט. להורה נשאר להתפלל להצלחת ילדיו שבגרו והמורה מחכה בזמן הבגרות בחוץ (כי הוא, את הבגרות שלו, כבר עשה).


העיניים כלות, סקרניות. אתה ממשיך הלאה, מתאפק לא להתערב, נותן בכל זאת, מבט לאחור. אתה מבין? רושם ראשוני הוא לא כלום, אתה נתת פה אחלה רושם אחרוני!


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ברש"י מה ת"ל [תלמוד לומר] 'ויצא' שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה' הא כל הקושיא היה מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתירוץ זה, כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך, כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהיה דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם [שפת אמת, ויצא, תרל"ו]:


כל השנים שלמדתי את הרש"י הראשון לפרשת 'ויצא', אותו מביא ה'שפת אמת', הבנתי כי יציאת יעקב מארץ כנען עשתה רושם. שלילי. של חוסר, של ריקנות. יציאת צדיק משאירה אחריה חלל, כי הרי 'הוא הודה (מלשון הוד), הוא אורה, הוא זיווה' של העיר. ובלי הצדיק, מה יהיה עליה? אם כך, אומר ה'שפת אמת' למה לכתוב ולהתפאר על יציאת הצדיק שמשאירה חוסר?


הבנת ההיפך, אומר ה'שפת אמת'. השבח הוא דווקא לעיר. הצדיק יצא עם האור שלנו, עכשיו אנחנו האור. כבר אי אפשר לתלות את ההצלחות שלנו בצדיק, במנהיג, בהורה, במורה. גדלנו. בגרנו. הצדיק כבר לא מאפיל עלינו. אנחנו פה בזכות עצמנו.


הבנת נכון, אומר ה'שפת אמת'. השבח הוא כן לצדיק. שביציאתו לא לקח את האור איתו, אלא, היה שותף עם אנשי העיר להשאירו שם. שנתן בידיהם את הכלים, לזכות באור בעצמם.

בשלח תשפ"ו

  בס"ד רוצים שאהיה קוסם. אני רוצה להיות קוסם. להעלים מחלות, או לפחות, כאבים. רק קצת לדחוף, וכבר, הם יהיו גדולים. תעשה משהו, הבטחת. רוצי...