"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" כתב, בתרגום חופשי, ד"ר סוס. או במקרה שלנו, "אם נופלים…" אז יצאנו, שלא בכוונה תחילה, לאשפוז של כמה ימים בבית חולים 'שיבא' תל השומר. ואחרי כמה דקות איתן באותו החדר, ידעתי שהן יגיעו לכאן, לבלוג… קשישה בולגרית בת 82 מבת ים, קשישה מעדות המזרח וביתה משכונה ביפו, ואנחנו נפגשים לשהייה משותפת באותו החדר, קצת אחרי כניסת השבת. תקצר היריעה מלספר את כל הרגעים המצחיקים, הנוגעים והצובטים בלב וגם אלו שכבר שיחקו על העצבים, שעברו עלינו שם בחדר 3, המשותף לאותם הרגעים, הוא מפגש העולמות.
בולגרית ניצולת שואה, 'חילונית גמורה' כהגדרתה. אלמנה ולה בת יחידה, נכדים, נינים, אבל, רוב הזמן, חיה לבד עם זוג כלבים. בית חילוני, בית ספר חילוני, אליו בחרה ללכת גם במחיר של צעידת כמה ק"מ ברגל כל יום, ומלאה בפסוקים ובאמרות חז"ל. דואגת ושומרת על כולם, גם במחיר אישי, שמה את עצמה אחרונה.
הקשישה מיפו כמעט לא דיברה באותה השבת (ומה שהיא אמרה וצעקה אחרי שהתאוששה - זה לסיפור נפרד), אבל הבת, מנקה מעדות המזרח, שכאילו נלקחה ממערכון קלישאתי על דתיים בארץ נהדרת, דיברה לא מעט. בעיקר אל ועל אלוהים שהופיע אצלה בכל משפט כמעט, עם קשר הדוק ופחות לרעיון של המשפט. שהתפללה וקראה בחומש, בשגיאות קרי משמעותיות, בערבול המנגינות, המשפטים והמילים שהיא, כנראה, רגילה לשמוע מאחרים ולפתע, היא מוצאת את עצמה בתפקיד ה'חזן' של אמא שלה.
שהאמונה התמימה שלה מעלה אצלי (קנאה) את קולותיהן של המורות איתן אני נוהג להתדיין בנושא לימוד התורה לבנות, הנה, הן יגידו לי, תראה למה שאפשר להגיע גם בלי לדעת טעמי המקרא (הדיון האחרון), אבל, גם לא פחות, את הקול היציב שלי, שאם היו מלמדים אותה תורה, באמת, למה אחת כזאת הייתה יכולה להגיע.. שכיבוד האם שלה, גורם לך לפליאה ולצביטה של בושה עצמית.
ואנחנו, שנדמה לנו שאנחנו תמיד באיזשהו אמצע. בין לבין. לא כפשרה. כאידאל. מחזקים בעצמנו את מה שאפשר, מנסים לדייק, לדבק עולמות, לדבוק מהם.
בתוך חדר אחד. מופרדים בוילון. שלושה עולמות, נזהרים שלא לדרוך אחד על השני, (מאוד לא כדאי במחלקה אורטופדית…), שהסיפור המשותף הפרטי, עצם שבורה כזאת או אחרת, שהסיפור המשותף הלאומי מעלים את הנקודות המשותפות, את החיבורים הפשוטים, שבאמת באמת ברור שהם מהווים את הרוב.
אז יצא לי סיפור 'מילואים'. מאלו שמתפרסמים לא מעט לאחרונה. הנה, במקומות הקשים, הלוחצים, תחת אש, תחת פחד האויב, או סכין המנתחים, יוצא לנו המשותף, או הטוב. סיפורים יפים, אמיתיים ומחזקים, סיפורי ה'מילואים' האלה.
ומה יכול ומה לעשות כדי לשמר את כל זה אחרי השחרור??
חג שמח, שנה טובה, שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
מפ' האזינו ולראש השנה בפסוק יערף כמטר כו' כטל כו' כשעירים כו' וכרביבים כו'. הם ד' חלוקות כמו שיש ד' פירושים בתורה פשט רמז דרוש סוד. וכמו כן יש ד' חלוקים בבנ"י. יש שמקבלין דברי תורה בקישוי. ויש בנחת. וכן הוא בד' עולמות כי התורה היא בכל העולמות. ובעלמא דעשיה הוא הפשוט שבתורה. והוא שנאמר עליו יערף שע"י יגיעה בפשוט. תורה ומצות שלפנינו בגשמיות מתקנים הגוף והאברים וז"ש אח"כ הצור תמים פעלו. שהקב"ה כל מעשיו כוללים כל המקומות וכל הזמנים. וממילא כיון שבחר בבנ"י ונתן לנו התורה לא הי' זה במקרה. וצריכין לבטוח כי יתוקן הכל [...] [שפת אמת, האזינו וראש השנה, תר"ן]:
השירה, שתהא לעד בבני ישראל, כוללת בתוכה חלקים שונים ומורכבים. יש מקום לכל חלקי העם, שהעיקר היא היגיעה, גם אם ב'פשוט'. להתאמץ. בתורה, במצווה, בכוונה. זה מתקן אותנו, בידיים שלנו לתקן אותנו, את כל האיברים. מתוך זה, מתוך המאמץ האישי, הלאומי, המחבר, הצור - תמים פעלו. הצור, אלוהים, יפעל כבר, לתקן הכל.
בפסוק תקעו כו' בכסה ליום חגינו. כי הנה בכל שלש רגלים יש מצות ראיה במקדש. ובר"ה הוא ראיה מרחוק. שע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. ולכן רמזו שבר"ה הוא בחי' מרחוק ה' נראה לי. ולכן ראי' זו הוא בבחי' עקידת יצחק. כמ"ש היום בהר ה' יראה. רמז לזכות לראי' מרחוק. ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו ביהמ"ק ובכל רגל נחסר לנו מצות הראי' ועתה בחג של ר"ה יש לנו גם עתה בחי' כלפנים דמי [שפת אמת, ראש השנה, תרנ"א]:
סוד השופר הוא הדילוג. קול, פשוט, נטול מילים, המאחה את הכל. מחזיר למסלול. אדם הראשון שמע את קול אלוהים מתהלך בגן, והבין, טעיתי, התרחקתי. הבנה זו, הרהור תשובה זה, גרם, בסופו של דבר, לכך שיצא זכאי בדין. זהו קול השופר. הבנת יסוד החיים. מעבר לדיבור, לשטף היום - יומי, למה אני באמת שייך. ובקפיצה, מרחוק, אומר ה'שפת אמת' דווקא חג הנחגג רחוק מבית המקדש, יכול, גם בימינו, לתת את הקשר של לפני ולפנים.
