שלח תשפ"ד

 בס"ד

כך פרסם / העביר /שיתף חבר בפייסבוק. יותר קרוב מ"חבר" פייסבוק ממוצע. לפני תוכן הפוסט, אני חייב לציין כי בתקופת ה"שישי באוקטובר", הוא העביר פוסטים מאותו צד של המפה, אבל הרבה יותר לוחמניים, מסיתים ושקריים. תקופת ה"שביעי" מאופיינת ביותר שקט וזהירות שנכרים מאוד ברשת החברתית, לפחות אצלי.

ומה אתם אומרים על התוכן? צודק? שקר פופוליסטי?

נתחיל בעובדות. בשנות הגלות העם היהודי עבר מניהול חיי מדינה של פרט וכלל, לחיים בהם המימד הרוחני בא לידי ביטוי כמעט ורק בבית המדרש ובבית הכנסת. למדנו תורה 2,000 שנה והמשיח אכן לא בא (האם הלימוד לא עזר בכלום? - לא ניתן להוכיח). ועוד, הנטייה של צד מסוים לנכס לעצמו את הקמת המדינה, צה"ל ועוד היא נטייה ידועה, ועובדתית תחילת הציונות הייתה דתית (תלמידי הגר"א ועוד), אבל, ללא ספק המהלכים המרכזיים של הציונות המדינית והמעשית, החייאת השפה העברית וההתיישבות, התבצעו ברובם על ידי אנשים שמרדו בדת. מרדו בֶּאֱמֶת. מרדו מתוך ידע והבנה במה הם מורדים. מרדו ונלחמו והקימו.

נמשיך הלאה. מעניין. הכותב מזהה, גם אם לא במודע, את הקמת המדינה עם תקומה רוחנית של אלוהים ומשיח! שימו לב להקבלה, לימוד התורה לא הצליח להביא משיח והחילונות הצליחה להביא (משיח / גאולה) מדינה. ואיפה מיקמו אותם "מורדים" את מדינת המרד באלוהים? בארץ הקודש. ובאיזו שפה נלחמו המורדים לדבר? שפת הקודש. ואילו צבעים נתנו המורדים באלוהים לדגל? כחול ולבן שהם ראו בבית המדרש. הם עצמם הלכו עם ציצית לבנה ופתיל תכלת בילדותם. הם היו, מה שמכונה היום, משיחיים.

אז במה הם מרדו באמת? בתפיסה אלוהית של גלות. בתפיסה כי בית המדרש הוא חזות הכל, הוא החזות של הקודש, החזות של עבודת ה'. מרדו בגלות, חיפשו את הקודש - ומצאו. לכזה מרד, כתבתי לו, אני מצטרף.

להבין את המרד. שיש בילד. במה הוא בעצם מורד? במי הוא בעצם נלחם? מה הוא מחפש? במי הוא נאבק?

קשה לראות דרך המרד. קשה השימוש בעין טובה. לא נכחיש. אם נשכיל ללמוד את הסיבה, להביט מעבר להתנהגות המוחצנת, יש לנו סיכוי גדול יותר להבין. סיכוי גדול יותר לשנות את ההתנהגות שבאמת, אף אחד לא רוצה בה. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום אעפ"י שמתו האבות נתן השי"ת לבנ"י ארץ כנען כו'. כבר כתבתי בזה כי בודאי ראו המרגלים כי לא הי' הזמן לכנוס לא"י עפ"י דרך הטבע. אבל אם היו נמשכין אחר הנהגה עליונה היו נכנסין עפ"י דרך התורה שלמעלה מן הטבע כמו שהי' בקבלת התורה שאמרו חז"ל שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו. פי' דרך הטבע העלין קודמין והוא הכנה אל הפרי. אבל התורה שהיא פנימיות הכל. בא הפרי מיד בלי הכנות הטבע. וז"ש עד אנה לא יאמינו להיות נמשך אחר הנהגה שלי בכל האותות אשר עשיתי. כי הניסים והנפלאות אשר עשה השי"ת עם דור המדבר הי' להראות להם כי הנהגתם למעלה מן הטבע. וע"ז כתיב ותפרעו כל עצתי…. [שפת אמת, שלח, תרס"ד]:

המדרש מחבר את הפסוק בישעיהו אותו קוראים כהפטרה בט' באב עם חטא המרגלים. הקשר בין השניים ידוע. אותו יום. גלות. המחסור לא היה בכוח צבאי, לא היה צריך כלכלת חימושים. החוסר, כמו לא מעט פעמים בהיסטוריה, היה ברוח. אם דור המדבר היה מבין את הקשר בין התורה, לבין הכניסה לארץ ישראל, אומר ה'שפת אמת', עד כמה הקשר הזה ברור, הוא היה נכנס בניסי ניסים לארץ, במצב מושלם.

אבל, למרות שהכל נראה יבש, 'דבר אלוהינו יקום לעולם'. אם לא דרך האבות המייצגים את רוח העבדות והגלות, אבות, שאמנם היו סמוכים למשכן ולמדו תורה כל יום מפי גדול הנביאים והמנהיגים, אבל הייתה חסרה בהם 'רוח אחרת' כמו של כלב בן יפונה. רוח של 'יכול נוכל לה' והבנה כי הקודש נמצא בארץ ישראל. כי דווקא מתוך 'רָאשֵׁינוּ בְּעִמְקֵי תּוֹרָתָהּ' אנו מאמינים ב- 'כַּפֵּינוּ בְּרִגְבֵי אַדְמָתָהּ' ובשביל זה צריך לקרוא בקול את מה שרק יחיד בדורו קרא אז - 'בְּלֵב אַמִּיץ וּבְעֶזְרַת ה', עָלֹה נַעֲלֶה!'

בהעלותך תשפ"ד

 בס"ד

"בעת מלחמת ההתשה בסיני שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שהינו במילואים במעוזי התעלה, והנה דווח לנו על חיילים שנפגעו מאש המצרים. הגענו למקום ומצאנו על גדות התעלה כמה חיילים פצועים קשה. הרופא קבע כי אם לא יוחשו לבית חולים צפויה סכנה לחייהם, ולפיכך פרשנו במהירות אלונקות והתחלנו לרוץ אל המסוק שהמתין לנו במרחק רב בעומק השטח. באותה שעה חשנו כי רגלנו קלות כאיילות, ואלה שהיו אמורים להחליף אותנו בנשיאת האלונקה בחולות המדבר, רצו בעקבותינו ובקושי הצליחו להדביק אותנו... ולפתע המה קול באוזניי: הנה "הארון נושא את נושאיו", והאלונקה נושאת את נושאיה… (הרב חנן פורת, מתוך סיכום מספר שיעורים).

הסיפור הזה, ויותר מזה, דמותו של הרב חנן פורת (הכרות רק מ'יש שנייה' והרבה ממה שקראתי), מסכמים לי, ממחישים לי, את המחשבות והסערות בעקבות 'חוק הגיוס', 'שוויון בנטל' או כל שם אחר שנותנים לסוגיה הזאת. אני שם רגע בצד את הדיון הפוליטי, החשוב ביותר, מהי הדרך הנכונה, הפרקטית, להביא לכך שחרדים (עם כמה פחות הכללה שאפשר לעשות) יישאו יותר בנטל המלחמה המתמדת, האם ביקורת חדה ונוקבת ופעולה חדה וחותכת, כפייה כאן ועכשיו לכולם [כפי שממליץ הרב אילעאי עופרן במאמר שעורר גלים רבים], או, ניצול רוח העם והמלחמה, כדי לפתוח פתח, לשבור מחסום, מתוך מחשבה ותקווה שכוחות החיים והשוק יעשו את שלהם [למשל, אחת מהתגובות הרבות לאותו מאמר].

אני חוזר לסיפורו של הרב חנן פורת, על ארון הקודש שהתגלם במלחמה כחייל פצוע על אלונקה. סיכון החיים למען עם ישראל בכלל ואותו פצוע בפרט, הוא אחד מהביטויים המובהקים ביותר של ארון הקודש. הארון שיצא למלחמה, עמד בראש העם כדי להתוות את הדרך. ארון שצועק 'אחריי!', ממני תראו וכן תעשו, עם ספר התורה שנמצא בתוכי, לצאת ולהיות שותף להצלת ישראל. ארון הברית ההיסטורי גם 'שילם את המחיר' ונפל בשבי במלחמה עם פלישתים, ומאז אינספור ארונות…

אז הם אומרים [כמו במאמר התגובה שהבאתי לעיל] ש'ככה כתוב בתורה'. וש'לימוד תורה' מגן ושומר. לא מתווכח. אלא, שה'תורה' או 'דעת תורה' הם מושגים חמקמקים. רוב רובה של התורה שנמצאת בידינו עכשיו עברה דרך מסנן אנושי כזה או אחר ודווקא בגלל זה התורה בעצמה מזמינה אותנו ללמוד, לחשוב ולהסיק מסקנות, בעיקר בענייני מחשבה ומוסר (וגם בהלכה), על אותה המסגרת ההלכתית - רעיונית בסיסית, כאשר אחדות עם ישראל, הנשיאה בנטל העם ומלחמת מצווה הם בוודאי חלק מאותה המסגרת המחייבת.

האלונקה מספיק רחבה. המוטות של ארון הקודש מספיק ארוכים, החלל של קודש הקודשים לא מספיק להם, הם בולטים, מבקשים, שימו יד, שאו בעול. 

ולשאול - איפה החלק שלי? איך אני עוזר להרים את הארון?

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

נשא תשפ"ד

 בס"ד

אחדות. לגשר על פערים. כולנו אחים.

הססמאות לא יחזיקו. 

אלא, אם נחליט שכן. אבל מה צריך לעשות כדי שזה יקרה? אני שומע את השאלה הזאת לא מעט מכל מיני כיוונים, מכל מיני אנשים. ויש בנימת הקול שלהם (וגם אצלי) מין תקווה וייאוש יחד. רצון מאוד חזק וחוסר וודאות גדול. כאילו משהו רוצה כבר לפרוץ, מורגש שיש נכונות. אבל, איך אפשר לעשות את זה? אני אוכל לזוז קצת, לוותר? חייב להאמין שקודם יזוזו לכיווני? כולם מחפשים את נוסחת הקסם.

בחג השבועות, יצא זוג פריפריאלי אל עיר האורות הגדולה ללילה של לימוד קצת אחר. לשמוע על הכאבים האלה, לחשוב על תשובות ובכלל, להתרחק קצת, כדי לנסות להתקרב. אביגדור קהלני דיבר על הצורך במנהיגות כבסיס להצלחה בהתמודדות עם האתגרים, הכתבת אדווה דדון ויו"ר ה'רבעון הרביעי, יואב הלר, ניסו לתת נוסחה לתיקון. תיקון דרך עשייה של טוב, אפילו אם הוא קטן בתוך ים של רע [אדווה שמחה גם בתפיסת נוכל אחד מתוך אלפים] ושינוי הפוליטיקה משמירת הזהות האישית שלי, ל'הכנסת אורחים' של זהויות אחרות תוך בירור עמוק של גבולות המחלוקת ['יואב - האם תרוץ לפוליטיקה?']. ונשארנו עם טעם טוב, והיה מלמד, ונחמד, ואווירה, וגם לא מעט כאבי בטן, כשבתוך הדיבור הטוב, עוד אפשר להרגיש את ההרגלים הישנים שעוד לא ממש עזבו…

ואת השאלה שאנשי טיפול למיניהם אוהבים לשאול, 'ואיפה זה פוגש אותך?', המארגנים, ברוב חכמתם, השאירו לסוף. ואיפה זה פוגש אתכם, אנשי תל אביב. בואו נראה אם אפשר לעשות את זה אחרת, אצלנו (זאת אומרת, אצלם, שם, אנחנו רק זוג מהפריפריה..). חבר מועצה דתי בעיר  ממפלגת 'מאמינים',  הזמין לשיח חבר מועצה ממפלגת מר"צ. וזה היה אמיתי, וזה היה מרגש, ושוב, גם קצת מעצבן. אבל, היה נראה, שכל אחד ממש מחזיק את עצמו לא להגיע למקומות שהוא יודע שידליקו את השני. כל אחד ממש מרסן את עצמו בכח, אבל, בכל זאת, אומר, בזהירות, את כאביו. מקשיב לכאביו של האחר. ובעיקר, מה שאהבתי וניחם אותי, שגם מבלי להתפלסף על המושג 'אחדות', נראה שהיא כל כך בסיסית בהוויה שלנו. היא הייתה נקודת ההנחה לדיון ולא  סימן שאלה שצריך לברר.

שבועיים אחרי יום הכיפורים האחרון, נקודת התלקחות תל אביבית סביב נושא התפילה הנפרדת במרחב הציבורי, נקודת שבר מקומית, המשקפת את השבר הארצי, הגיע חג שמחת תורה. כולם מבינים את הקשר (המחלוקת היא רק מי אשם - רמז - כולם צודקים), כולם [או, לפחות רובם, אי אפשר הכל בחיים] מבקשים, בדרך כזאת או אחרת לתקן. לדרוך, קצת פחות, על היבלות של מישהו אחר. לוותר בשביל להזהר. לנשוך שפתיים, לוותר נקודתית, מבלי לוותר על מי שאני ועל עולם הערכים שלי. הם, שם בעיר הגדולה, כבר מכינים את יום כיפור הבא…

להסתכל בעיניים, בעין טובה. לעיין, דווקא עכשיו, בסוגיות הכי בוערות [ההמלצה שלי - ללמוד יחד את מגילת העצמאות, שההסכמה הרחבה עליה, היא נס בעיניי]. לעשות תיקון פנימי. הלוואי ותיקוני שבועות כאלו ירבו במחוזותינו, בתוך ומחוץ לבתי הכנסת, גם לא בשבועות. להצליח להסתכל לשונה בעיניים ולברך באהבה.

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במדרש, 'אמור להם' אמר הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובהלות רק תהיו מברכים בכוונת הלב כו'. פי' שאעפ"י שעיקר כח ברכת כהנים הוא מתנה מן השמים שהקב"ה מברך את בנ"י. לא יחשבו הכהנים שאין הברכה מצדם רק לעשות השליחות. רק באמת רצונו ית' שהכהנים יברכו את ישראל בטוב לבבם. ואז חל על ברכתם ברכת שמים. ז"ש אמור להם דברים היוצאין מן הלב כנ"ל [שפת אמת, נשא, תר"ס]:

אמנם, אין שליח לדבר עבירה, שליח לא יכול לפטור עצמו מהדין אם פשע בשליחות מישהו אחר, אבל, בשאר המקרים, שליח, הוא בדרך כלל, נייטרלי. מעביר את השליחות. השליחות של משה הייתה הכי נייטרלית שיש, הכי נקייה מעצמו, כדי להעביר את דבר האלוהים בשלמות לעם ישראל.

הכהנים, נדרשו לסוג אחר שליחות. אתם לא מהדואר, מחלקים לישראל את הברכה שכתבתי, אתם שליחים - שותפים. ובלי החלק שלכם, לא חלה ברכת אלוהים. עד כדי כך, אומר ה'שפת אמת'. אני צריך בני אדם מיוחדים, אומר הקב"ה, אני החלטתי להיות נזקק לכם כדי להעביר את הברכה שלי, קושר אתכם בה יחד.

ספר במדבר, הוא אולי ה-ספר השבטי. ההפרדה השבטית בו מודגשת הן לטובה במסעות והן לרעה, למשל, במחלוקת קורח ושבט ראובן. יש מקום לגוונים השונים, איש על דגלו. ובתוך כל הדגלים והצבעים מסתובבים הכהנים. בכל בית כנסת, שיהיה לפחות אחד, שכל יום יעלה לדוכן בבגדי יום חול פשוטים ובשלושה משפטים [שיהוו את תמצית חייו], ישים הכל בצד וילמד, שאם רק פותחים את הלב, יוצאות משם מילים שמורידות את השכינה.

במדבר - שבועות תשפ"ד

 בס"ד

אתה חושב, שאם רק יקשיבו, יאחזו בקשר, ישמרו על החוט הדק, זה יספיק. זה ישמור. לא הערכת את כוחה של הסופה. את רוחות העולם, את הטורנדו הפנימי. מרגיש איך זה לעמוד מול הסחף, כמו הילד ההולנדי בסיפור האגדה, מנסה עם הזרת הקטנה לעצור את החור בסכר הענק המאיים להשמיד את הכפר. אולי זה הסכר שכל כך גדול, או, אולי, זו האצבע שלי שכל כך קטנה..

חינוך באמונה. באלוהים. באדם. חינוך באמונה רואה את תכונתו של החוט הדק. הוא אמנם דק, אבל גמיש, ארוך, לא מתנתק בקלות. הוא מאפשר לספינה שלהם לשוט רחוק, כמעט אל מעבר לאופק, אבל, עם תחושת הביטחון של הקשר. מאפשר לשוט למחוזות אחרים, לחזור, לשוט שוב… חינוך באמונה. להיות מגדלור. להפיץ אור שיישאר דולק אצלם בפנים. להשאר במקום, קבוע יציב, לשחק, לעצמך, עם הגוונים של האור, באותו המקום. זו לפעמים עמדה קשה. להשאר יציב, לחטוף את הגלים שמתנפצים עלייך, שמאיימים לשחוק. חינוך באמונה. זו המשימה.

בתוך עולם ה'בא לי', הבלוף הגדול שבו אחידות ושטחיות מציגות עצמן כמיצוי עצמי, הגדרה עצמית והעצמה אישית, מסתתר צורך אמיתי להרים דגל אישי. ש'יראו אותי'. הקושי, של כל אחד כולל של המחנכים למיניהם, הוא להצליח לברור ולנקות את הדגל האישי מתוך התרבות שמסתירה אותו בשם דגלים אחרים. באופן פרדוקסלי, לפעמים, דווקא, הביקורת על ההתנהלות האישית, יכולה וצריכה לחשוף את הדגל האישי האמיתי. משחק עדין שנע בין עמידה איתנה על הדרך, לבין סיוע להפליג בנתיב האישי, גם, כשנדמה, שהוא מתרחק ממני. חינוך. אמונה.

שבת שלום,

איתן.

במדרש הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה] כו' נתאוו בנ"י לדגלים כו' ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בנ"י לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי א"י בעוה"ז [אין יכול בעולם הזה] לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כ"א [כל אחד] מקום שורשו. וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבנ"י חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עליה. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בע"ת יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן. וע"ז נאמר איש על מחנהו כו' על דגלו הם ב' מדריגות הנ"ל. וכתיב מגדול עוז שם ה'. הוא התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. בו ירוץ צדיק גם למעלה ממדריגתו כנ"ל וז"ש בשם אלהינו נדגול. ובמ"א הארכנו בזה [שפת אמת, במדבר, תרל"ט]:

התורה נתפסת כספר חוקים אחיד. גם לאלו שרואים בה אור נעים וטוב וגם לאלו שרואים בה אור מסנוור. אומר ה'שפת אמת', אכן, קשה בעולם הזה להצליח להגיע לשורש הדגל, על אף התאווה הגדולה של כל אחד מבני ישראל במדבר. אבל, דווקא הסדר מסביב למקדש, כשיש מגדלור רוחני מאוד ברור הממוקם במרכז המחנה, הוא המאפשר לשני עשר השבטים להיות, לכאורה, נפרדים. שונים. לכל אחד מהשבטים, דגל וצבע שונה. החושן אוסף את כולם, אבל, לא מטשטש את ההבדלים.

היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו שנאמר (שמות יט יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקול שהיה יכול לסובלו וכן הוא אומר (תהלים כט ד) קול ה' בכח בכחו לא נאמר אלא בכח בכחו של כל אחד…  [שמות רבה ה', ט']

בשבועות נקרא על מעמד הר סיני ומתן תורה. המדרש הופך את ההבנה הפשוטה של מעמד אימים של קול אלוהים המרעיד את נשמתם של השומעים, של כפיית ההר כגיגית, לפנייה אישית. לכל אחד. לתת לכל אחד את המקסימום שהוא יכול לקבל. קול אלוהים אחד, המתפצל לאינספור נשמות אישיות, פרטיות, מיוחדות.