מטות - מסעי תשפ"ה

 בס"ד

המלחמה לא נגמרת. הוא, כנראה, ממש לא רוצה לסיים אותה. ממשיך לחסום כל דרך וכל קריאה לסיוע. כאילו היא טובה בשבילו. מה היא נותנת לו? למה הוא לא יכול, פשוט, להוריד את ההתנגדויות ולהגיע סוף סוף לקצת שקט??

לא. לא מדבר על החמאס, ולא, להבדיל, על נתניהו. אני מדבר עליך. עלייך. עלי. מלחמות פנימיות. מאבקים. וכבר הגענו להבנה שזה יכול להסתיים. או, לפחות, שאפשר להקל על התחושות, אם רק לא נתנגד כל כך. אם רק נשחרר, אם רק נאפשר. יש לנו מושג לא קטן, גם לגבי מה שיכול לעזור. כבר עברנו חלק חשוב מהתהליך לשלום הפנימי, אבל יש איזה קו, איזה גבול, שמולו נעמדת ההתנגדות הפנימית ודוחה את הצעד הנוסף קדימה.

מעצבן הקו הזה. מתסכל. בין אם אנחנו נמצאים מולו ובין אם אנחנו עומדים כמעט חסרי אונים מול אדם שאנחנו מבינים שחשוב שיעבור את הקו הזה, שאפילו הוא מבין והוא לא מוכן. מתנגד. וניסינו לדחוף, לשכנע, לשדל. ועדיין, הוא לא. אני מבין כי קו הגבול הזה, הוא קו של שינוי. שאנחנו מחכים לו. שאנחנו מפחדים ממנו. מי אהיה אחרי שאעבור אותו? את עצמי העכשווי אני מכיר, כולל הדפקטים. מי אהיה אחריו? יותר מזה. במחשבה שנייה, אני, אולי, לא רוצה להשתנות. זה אני וזהו! למה שאאבד חלק מעצמי?

המשימה להתיידד. עם השינוי. זה עדיין אני. שמתפתח. ההתנגדות היא המדריך שלי. אל עצמי. אני אכיר אותה קודם (אעזור לו להכיר אותה קודם), אנסה להבין אותה, מה היא אומרת עלי, מה אני אומר לעצמי? כדאי להזמין למסע הזה, עוד חבר קרוב. שילווה אותי, שיעבור איתי את הדרך יחד. לנסות להנות מהדרך עצמה, להצליח לעמוד בקשיים מתוך הידיעה שיש לה יעד. טוב יותר. שלם יותר. יותר שלום.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש על יהושע ימים רבים עשה מלחמת כו'. לתרץ מעשה יהושע נראה כי זמן מלחמתן של ישראל הם מקבלין כח וחיזוק כענין שכתוב לחמנו הם וכ' על אנשי המלחמה שיניך כעדר הקצובות שנק' אכילה כמ"ש ואכלת כו' אויביך ולכן היה כוונתו לטובה. אך מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] ששנא כ"כ הרשעים שלא [*הי'] יכול לסבול שיהיו קיימים אף שעה אחת אף שיצמח מהם טובה. וכן צריך להיות אדם השלם [שפת אמת, מטות, תרל"ה]:

המלחמות שמשה ניהל היו 'ששת הימים'. זבנג וגמרנו. הוא לא היה יכול לסבול שיהיה מולו רע, מסביר ה'שפת אמת'. יהושע ניהל את העם אחרת. השאיר להם את מתח המלחמה. במלחמה קל להבדיל בין טוב לרע, במלחמה אתה מוצא כוחות, אתה מוצא אמונה. אין אתאיסטים בשוחות, אין פוליטיקה בתוך הטנק, האנייה, הנמ"ר או המסוק. 

משה ניהל את העם במדבר, העם היה רק צריך להסתכל כלפי מעלה והאויבים היו נופלים. היו חרבות ורמחים, אבל, לכולם היה ברור, שהם לא ממש משחקים את התפקיד האמיתי. יהושע ניהל את העם בארץ. עם כל הבעיות הכרוכות בכך. פחות ניסים, מרחק מהמשכן, להוציא לחם מן הארץ. קל לשקוע תחת הגפן ותחת התאנה ולשכוח, למה, בכלל, אנחנו כאן. האויב מזכיר. המלחמה מזכירה. או, כמה היא מזכירה…

הנהגת יהושע הייתה מתאימה יותר לארץ. אבל, אומר ה'שפת אמת', הנהגת משה היא של האדם השלם. ונראה לי, שבתהליך ספירלי, צריך לשאוף ולשוב אליה. לשוב לתודעה של חוסר סבילות כלפי הרע. לזהות. להצביע. לא לסבול. לא להכיל ולא עוד כל מיני מילים שמכבסות את איבוד הביטחון בערכים. להשלים את המלחמה באופן הנחרץ ביותר האפשרי ורק אז, באמת, נוכל לחיות בשלום.

פנחס תשפ"ה

 בס"ד

"המלחמה לא נגמרה?"

שאלה אותי בתמימות כשהזכרתי מילואים. המלחמה. מה היא? איפה היא? המלחמה בשבעת החזיתות (אם לא יותר, תלוי איך סופרים), יכולה לבלבל. האיום על העורף הוסר. הוסר באמת? ברור שלא, אבל מי כבר סופר טיל חות'י לעומת איומי שואה מאירן? והלימודים כרגיל, החופש כרגיל, מרכזי הקניות והבילוי, הכל כרגיל. אז אחרי שהיא הייתה מורגלת בירידה למקלט כמה פעמים ביום ועכשיו היא מדריכה בקייטנה, אז השאלה במקום. המלחמה לא נגמרה?

ויש כאלו שעדיין חיים במלחמה. חטופים, לוחמים, תומכי לחימה בסדיר ובמילואים ובני משפחותיהם. פצועים ומשפחות שכולות שאצלם, במובן מסוים, המלחמה לא תיגמר. אז השאלה שלה התפרשה אצלי, כאבא ואיש חינוך, אחרת. איך משמרים את תודעת המלחמה? את המצב של זכרון לחימה, את זכרון החטופים, גם אצל אלו שחיים בשגרה מבורכת. האם נכון בכלל לחיות בשגרה מבורכת?

אני לוקח על עצמי להתחזק יותר בשימור הזיכרון, בהגברת התודעה. כלפי החטופים, החיילים, עושי החסד וכלפי אלו שנתנו את היקר ביותר. להזכיר אותם על בסיס יום יומי, לחשוב ולחנך ולעשות למען אלו שזקוקים. לחזק את הדיבור גם על האידאלים, הרעיונות הגדולים והבסיסיים ולא לפחד מלהזכיר ולדבר על המחלוקת בעם, דווקא ומתוך ההכרה בחשיבות האחדות. ולעשות את זה מתוך שימור השגרה הברוכה. סליחה, לא שימור. לתת לה ערך מוסף. שקיים גם לא במלחמה, אבל, בזמן כזה, יש לה ערך גבוה יותר. הרי על זה המלחמה. על השגרה שלנו, על החיים שלנו כעם בארץ הזאת. למה אני כותב עכשיו מתוך חופשה משפחתית? מה הערך שלה? יציאה לעבודה, לימודים, קשרים חברתיים. על זה צריך לדבר, את זה צריך להגביר…

ויש עוד כמה כאלה שיש להם שאלות על הימשכות המלחמה. אלו, שאמנם, חוו את האיום האיראני, אבל שלא חווים את האיום על הילדים, הבעלים והאבות שלהם. שבשם התורה (!!) פגעו ופוגעים עכשיו יותר במאמץ המלחמתי עם פירוק הממשלה. שמעזים לפתוח את פיהם לרעה על מגזר שממית עצמו באוהלה של תורה, מוסר נפשו על על לימודה ועל עשיית חסד ומוסר נפשו גם בשדה הקרב. 'נתנו לנו גט כריתות' התבכיין חבר הכנסת גפני כלפי הציונות הדתית. לא נתנו לכם גט, אתם כותבים אותו במו ידיכם. מאיתנו אתם מקבלים, לרוב, כבוד וחיזור. מנהיגי ציבור שלא לוקחים אחריות, וגם ציבור, שעם כל ההסתייגויות של חינוך אחר, מבנה חברתי אחר והרבה פעילות של חסד, עדיין לא לוקח מספיק אחריות על כלל ישראל, הגדול, אפילו, מהתורה עצמה. 'האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה???'    

זה הזמן לעורר, זה הזמן להתעורר.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובפסוק צרור את המדינים כו'. דרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. וזהו בירר פינחס בקנאתו שמסר נפשו על הדבר לברר זאת כי גדול המחטיא. וע"י שנתברר השנאה בלבות בנ"י עי"ז והכיתם אותם. ובאמת שנאה זו הי' בכל בנ"י רק פינחס הוציאה מכח אל הפועל במעשה. כדכ' והמה בוכים כו' וירא פנחס כו' רומח בידו כו'. היינו בעובדא. דיש מלחמה בלב ויש במעשה וזה כח הכהן העובד בביהמ"ק במעשה ממש. וכמ"ש מזה למעלה בפ' בהעלותך ע"ש. ומעשה פינחס הי' עדות על מחשבתן של בנ"י כדכ' ויקם מתוך העדה. כענין דבר שהי' בכלל ללמד על הכלל כולו יצא [שפת אמת, פנחס, תרמ"ה]:

היו את אלו שנפלו בחטא. שהלכו אחר יצרם. והיו אלו שהלכו אליו בעיניים פקוחות, עשו לו אידאליזציה, אל מול פני משה ואוהל מועד. היו את אלו שראו ובכו. והיה את פנחס. שקם. וסיכן את חייו, שהרי יכלו להרוג אותו. שסיכן את חייו בהפיכה לרוצח וסיכן את רוחו ליציאה מכלל ישראל במעשה זה, שהיה עלול להחשב כרצח.

וכש'אף אחד לא קם', פנחס לא היסס לרגע. הוא לא היסס, אומר ה'שפת אמת' כי הוא שמע את הבכי והרגיש שהעם מחפש מישהו שיקום במקום אלו שלא מסוגלים, אבל מרגישים שהיו רוצים, שזה נכון, אבל שחסר להם הכח. פנחס קם כדי להוציא את מחשבת העם מהכח אל הפועל, בזה היה כוחו ועל זה נתנה לו ברית הכהונה שתפקידה לחיות בפיזור בתוך העם, להרגיש אותו ולעזור לו להוציא את הקדושה שלו לפועל. 

יש את אלו שקמים, מסתכנים ועושים. יש את אלו שלא, אבל לפחות בוכים. ויש את אלו, שבלי בושה, עומדים, מתריסים, ואפילו פועלים נגד רוח העם, כי זאת ה'תורה' שלהם ושכל השאר, מצידם…

בלק תשפ"ה

 בס"ד

לוחות (שלמים).

מרגע שנולדנו, אנחנו גדלים, מתעצבים, מתעצמים, כותבים - חוקקים על הלוחות שאנחנו, עוד אותיות, עוד ידע, מוסיפים מיומנויות, מפתחים עוד יכולות, רגשות.. חווים חוויות שיש בהן התרגשות, אהבה, שמחה. מתהלכים בעולם, נהנים מכל מה שיש לו לתת. מפזרים לו את מה שאפשר.

ושברי לוחות.

ובמקביל, וגם, כחלק, מהתהליך הזה עצמו, נשרטים, נחתכים, מתחככים קצת בקצוות. נשחקים. נבנים גם מהקרעים, מגדלים צלקות. ויש גם שברים, חלקים שהולכים לאיבוד. מתקלפים, נושרים, מעמקים…

מונחים בארון.

שלמים ושבורים יחד. פלא. דיסוננס. מושך לכל הכיוונים, מאיים לקרוע. חלק מהחיים. אלה החיים. איך זה אפשרי? וכשהשברים גדולים? כשהאותיות שהיו בהם, פורחות באוויר? כשהעולם רועד? כשנדמה שאי אפשר להמשיך יותר??

ולרוב, ממשיכים. לוחות ושברים.  ויש רווחים. ויש מחירים. ויש ליכולת הזאת הרבה סיבות. אני נשאר היום עם השאלה הקשה. עם התחושה הלא נוחה, המציקה, המטרידה, הקורעת. לחיות ביקומים מקבילים. לחיות את הסתירה. כדי לא לאבד רגישות. לא לאבד קשר עם הרגשות שלי, עם החיבור למה שקורה אצלי וסביבי. ויחד עם זה שאני ממשיך בחיים שלי, לא לאבד גם קשר, לאחים שנושאים שברים.

מבלי להבין, ממשיכים…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

 

בי"ז בתמוז ירד מרע"ה [משה רבנו עליו השלום] עם הלוחות ראשונות. והגם שנשברו, איתא [יש, מובא] שברי לוחות מונחין בארון כי כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. וגמירי משמא מיהב יהבי משקל לא שקלי [מהשמיים נותנים ולא לוקחים, משמע, מהשמיים ניתנו הלוחות ואחרי החטא לא נלקחו חזרה, אלא, נשארו גם אם שבורים]. ולכן הארת לוחות הראשונות נשאר לעולם לבנ"י. אבל אותיות פורחות למעלה לפקדון לבנ"י. וכפי מה שזוכין מאירין האותיות. ואיתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר כי לעתיד לבוא יהי' י"ז בתמוז חג כשיתקנו בנ"י החטא יאירו הלוחות ראשונות. כי יום זה הוא שמחה מצד מתנות הלוחות. ועצבון מצד השבירה. ולכן בש"ק דהיא מעין עוה"ב יש הארה מלוחות ראשונות. וזהו בחי' זכור בש"ק דאיתא אם היו מקבלין הראשונות לא הי' שכחה בדברי תורה כדכ' חרות על הלוחות וזו החקיקה הי' ג"כ בנפשות בנ"י רשימה בעצם שא"א לשכוח. רק אחר החטא אכן כאדם תמותון נפלו לבחי' שכחה. ומ"מ נשאר רשימה בלב מהראשונות. וז"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו ששברי לוחות מונחין בארון. ושבת יומא דזכירה הוא ולכן יש בו הארה מן הראשונות והוא עצמו בחי' נשמה יתירה מהנשמה שעלתה למעלה כמ"ש אותיות פורחות כדאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין [שפת אמת בלק - י"ז בתמוז, תר"ס]:

י"ז בתמוז נזכר לדורות כיום בו נשתברו הלוחות הראשונים אחרי חטא העגל. אחד הסמלים להרחקה של הקשר בין הקב"ה לבני ישראל. אבל, אומר ה'שפת אמת', י"ז בתמוז, הוא, במובן מסוים, גם חג קבלת התורה [שבפועל נדחה ליום הכיפורים, עם קבלת הלוחות השניים]. תורה שבורה, אמנם, אבל תורה. לוחות ראשונים אותם סיתת ועליהם כתב באותיות אש, הקב"ה בעצמו. מה שמגיע מהשמיים לא חוזר. לא נלקח באמת. משהו בלוחות האלה, 'הארה' בלשון ה'שפת אמת', נשאר. גם האותיות שפרחו באוויר, סמל לאובדן הגדול שבני ישראל חוו, סמל לאובדן עד היום, נשמרות לנו לפיקדון. לא הולכות לאיבוד.

י"ז בתמוז. 'כי יום זה הוא שמחה מצד מתנות הלוחות. ועצבון מצד השבירה'. הפרט המעיד על הכלל. על מצבים, על זמנים, שיש בהם שמחה נסתרת ועצב גלוי. בזמן השבירה אי אפשר לתפוס את השמחה, העצב קורע, משתלט, נדמה שרק הוא קיים. אין נחמה בזמן השבירה. אין נחמה בזמן שהאותיות, הנשמות, נלקחות מאיתנו, פורחות באוויר, נושיט את היד לא נוכל לגעת. 

השמחה נשמרת כפיקדון. עוד יבוא יום ונדע. עוד יבוא יום ונרגיש. אולי בשבת, כמו שאומר ה'שפת אמת', אולי, סתם באמצע יום חול, נרגיש פתאום הארה. נקבל עלינו שמחה. עד שיהפכו ימי ספירת העומר לשמחה של תקומה וימי בין המצרים לגאולה שלמה.

לע"נ סרן רעי בירן בן דובב ותהל שנהרג היום ברצועת עזה. תנצב"ה.

חקת תשפ"ה

 בס"ד

רוצה לדבר על זה?

לא ממש.

מי באמת ירצה??

שוב לראות, להריח, לשמוע, בושה, אשמה וחוסר אונים.

עדיף, לשים בכספת, מנגנוני הגנה, אז אני לא יכול ועדיף שלא.

וחוץ מזה, שבאמת, לא חייבים לעשות הכל, ומי לא נמנע ממשהו בחיים שלו?

טראומה. נושא כל כך מדובר בשנתיים האחרונות. וחשוב שימשיך וידובר. בזהירות ובכבוד הנדרשים ובמיוחד באחריות. טראומה נפשית מוגדרת כתגובה המתרחשת לאחר אירוע אשר נתפס כמאיים, פיזית או פסיכולוגית, על האדם או על אחרים משמעותיים לו, ואשר היה מלווה בחוויה של חוסר אונים. כמו בכל טיפול רפואי, גם בטראומה ישנם מגוון טיפולים, החל מטיפול של עזרה ראשונה (לדוגמה מודל מעש"ה) ועד לטיפולים מתקדמים. אחד מהטיפולים האלה נקרא 'חשיפה ממושכת' שהרעיון המרכזי בו, הוא דווקא לאפשר למטופל להיחשף שוב ושוב אל הסיפור הטראומטי באופן מבוקר, ולעבד אותו, בצורה כזו, שתשנה את התפיסה של המטופל על הסיפור ועל עצמו ומתוך כך ישתפרו התסמינים הקשים המלווים נפגע טראומה, הנובעים מאותה תפיסה של טראומה. הטיפול שייך לקבוצת הטיפולים הקוגנטיביים - התנהגותיים (CBT), נחשב יעיל, אבל לא פשוט ויש לו אחוז נשירה יחסית גבוה.

ועוד לפני הטראומה. והטיפולים. רובנו חיים בתרבות של מבט החוצה. לקנא, לחמוד, להאשים. למדוד את עצמי בסרגלים שלקוחים מעולם אחר, למדוד אחרים באמות מידה מהפנטזיות שלי. 'טראומה' תרבותית. חיים בתוך בועות. קשה לצאת מזה, כשהסיפור, הנרטיב, לא משתנה. אז, זה לא מספיק, האומץ להסתכל פנימה (אם כי צעד ראשון חשוב ומשמעותי). גם פה, צריך לשלב מרכיבים קוגניטיביים והתנהגותיים. לאמץ את החשיבה, את הבקרה, לבדוק את ההתנהגות. ומישהו. שיעזור לי לספר את הסיפור. הסיפור שהוא באמת שלי. אבל, באופן שיאפשר לי גם להבין את מי שהוא לא אני, ומחדש, יאפשר לי לראות, אותי.

רוצה לדבר על זה?

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק עשה לך שרף כו'. במשנה וכי נחש ממית כו' מחי' אלא בזמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים מתרפאין. וקשה היה צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת הי' הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו וכמ"ש רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר שם הקב"ה כאן להיפוך שע"י הראי' יתרפאו ע"ש. אעפ"כ זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמיי יסתכל ויהי' לבו לשמים ע"י שמיישב עצמו וכי נחש מחי' וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם. פי' אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע אעפ"כ ישעבדו לבם פי' להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עוה"ז והטבע ולהתדבק בו ית'. וזהו עשה לך שרף הוא התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל [שפת אמת, חקת, תרל"ו]:

ושוב, כמעט מגיעים. ושוב, לעשות סיבוב. כמו לפני כמעט 40 שנה. הטראומה מתפרצת בלי קשר למציאות. ואין לחם!! (?) ואין מים!! (?) ולמה יצאנו (כשהייתם ילדים) ממצרים?. 

הַמּוֹלִ֨יכְﬞךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃

ובמידה כנגד מידה מגיעים הנחשים. אם אתם לא רואים איך אתם הולכים בטוב ובשלווה במדבר, מקבלים מזון ומים ולא רואים נחשים, אז בבקשה, הנה נחשים. שרפים. נושכים וממיתים. עם רב מישראל. ולאחר בקשת הסליחה, משה מגיש את התרופה. נחש נחושת. 

שתי שאלות מעלה ה'שפת אמת'. הראשונה, אם המשנה המתארת שעצם המבט לשמיים הוא המרפא, אז, בשביל מה נחש? שמשה יגיד להם להביט למעלה ולכוון ליבם לאביהם שבשמיים, נחש עלול אפילו לבלבל, על גבול העבודה זרה (זה בדיוק מה שקרה בימי חזקיהו והוא כתת אותו).

השאלה השנייה היא מדוע עם נחש? הלא הוא מקור הטראומה והכאב! 

התשובה לשאלה הראשונה היא, לאותם האנשים שצריכים להחליף 'דיסקט' (או תוכנה / קוד למי שלא מכיר מה זה דיסקט), לאותם אלו שצריכים לעבור מהנהגה ניסית של מדבר להנהגת ארץ ישראל. יש רופאים. יש תרופות. נתתי להם את הכוח. אם כואב לכם הראש, לכו לרופא.

התשובה לשאלה השניה היא שהקב"ה 'ממתק מר במר'. טיפול בטראומה דרך החשיפה לטראומה, בתיווך משה רבנו, היא הדרך שהקב"ה מלמד את בני ישראל, שהנחש, הוא… נחש. והשינוי הפנימי שאתם תעשו, התפיסה שלכם אותו, מה שאתם תראו בו, היא זו שתקבע אם תרפאו. הרי מה שהם ראו בנחש, זה בעצם מה שהם ראו בעצמם. לחשו, נשכו, שרפו כנגד משה והקב"ה. ואם יראו בעצמם נחש - שרף, אש מתלהבת לעשייה, לדבקות, להתלהבות, זו תהיה הרפואה. משה צריך לעורר, להעלות על נס, להרים, לעודד, להוביל, את שינוי המבט למעלה, כל אחד צריך לעשות בעצמו.