ויגש תשפ"ו

 בס"ד

מקור

הם באמת מאמינים בזה. אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי. ילדים. וזה, תקציר תולדות האנושות. אני שם ידיים על העיניים שלי, נכנס לבועה והבעיה ממש ברורה לי. זה הוא שלא רואה. לא רואה אותי. ומי כבר זוכר שאני זה ששם את הידיים על העיניים שלי. שאני, בחרתי, שלא לראות אותו, שלא יראה אותי?

מצחיקים אותנו הילדים, נאיבים כאלה, איך אפשר לעבוד עליהם בקלות. משחק חשוב להתפתחות, כך אומרים. הילד מפנים שהאחר קיים, גם כשהוא לא רואה אותו. גם כשהעיניים שלו עצומות, הוא יודע, הוא מחכה, ל"הפתעה", לקריאה "קוקו!" שתגרום להורה להופיע "פתאום". הילד מפנים, מפתח ביטחון בהמצאות ההורה, במקביל לפיתוח של הנפרדות והעצמאות. 

באיזה שלב "התפתחותי" אנחנו מאבדים את זה? הופכים את החוויה הילדית, הנאיבית, המקסימה, לבריחה, להתגוננות. איפה נשתל בנו הרגש, שהמנעות, עצימת העיניים, אכן תרחיק אותנו מאיזו מפלצת מאיימת, כזאת, שאם אני לא אראה אותה, היא לא תראה אותי. אני שם ידיים על העיניים, ובכל זאת, נטרף. מבפנים. מה "שמוכיח" לי שאכן, צדקתי, המפלצת קיימת, וכדי שהיא לא תראה אותי, אעצום את העיניים חזק יותר. אמנע, אתרחק, לא אחשוב, לא אפעל בכל דבר שמזכיר לי אותה. ואם צודק הפילוסוף סארטר, "הגיהנום הוא האחר", הרי שחזרנו לילְדוּת, לאמונה, שאם רק נעצום עיניים, הוא ייעלם. ועל זה אנחנו מוכנים להקריב את האינטליגנציה שלנו, לעוות את כל הסיבות הרציונליות, את המציאות עצמה ולא לראות. 

יש סיבות. נסיבות חיים. איזה שהוא אחר, שהוא באמת, גיהנום. רק מה, שעם עצימת העיניים, הוא לא באמת נעלם. וההימנעות, לא מאפשרת לנו פרשנות אחרת של המציאות. והקרב מולו, שהוא בעצם, קרב בתוכי, רק מחריף. ואיך הוא לא רואה אותי? את המציאות כמו שאני רואה אותה?? כנראה שגם הוא, עצם עיניים, ופוחד, שאני, הגיהנום שלו.

אז, לא חייבים "קוקו" אחד מהיר, להוריד את הפלסטר בבת אחת. אפשר, אצבע אחרי אצבע. להיחשף. לחשוף. חלקיקי אחר. השתקפויות. להבין. זה אני. שעצמתי עיניים. שהעלמתי אותך. אולי, באמת, כי נפגעתי, באמת היו לי סיבות טובות, אבל, את הידיים על העיניים, אני שמתי. ורק אני, אם תעזור לי, אוכל להוריד אותן. 

ושוב, 

לראות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בשם אא"ז מו"ר ז"ל. על מ"ש [מה שכתבו] חז"ל ראוי היה [יעקב] לירד בשלשלאות [של ברזל למצרים] כו' ולמה ראוי יעקב אבינו לזה? אך הפירוש שהיה ראוי לירד מדריגה אחר מדריגה עד שיוכל לבוא למצרים. והשי"ת [והשם יתברך] פעל ע"י יוסף שהי' יכול לבוא שמה כמו שהי'. בלי ירידה כלל. ע"י הכנת יוסף הצדיק בנו כו'. וז"ש רדה כו' אל תעמוד כי ראה יוסף שיוכל עתה להיות במצרים בלי ירידה כנ"ל. וירא שמא יגרום החטא ויפול ממדריגתו כי אין הצדיקים מאמינים בעצמם. ולכך אמר רדה כו' אל תעמוד כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ב]:

שנים אני לומד את המדרש הזה ברש"י ומדמיין את יעקב קשור לשלשלות ברזל, הולך, מובס, לגלות מצרים, תמונה ל"שער טיטוס" המצרי. ושנים, לא שאלתי, בעצם, למה? למה זה מגיע לו? אולי, כי, התרגלתי למה שחזר על עצמו שוב ושוב, בכל גלות, מובלים, מובסים, לגלות, לכבשנים..

לא הבנת, אומר ה'שפת אמת', שלשלאות, חוליות, חוליות, שלב אחרי שלב, סיבות ונסיבות, פה ירידה קטנה, שם עוד אחת, עד שאחרי כמה שלבים, שכל אחד מהם, אולי קטן, אצבע אחת קטנה על העיניים, חוליות הברזל הקטנות הן "פתאום" שרשרת ברזל כבדה. וישראל היה שואל, היו שואלים, איך הגענו למצב הזה, או אפילו לא שואלים, לא מודעים אפילו לעיניים העצומות. ובזה הצדיקים לא מאמינים בעצמם. לא מוכנים לקבל 'רק נפילה קטנה', הם מרגישים כל שלב בשלשלת, מבינים איך חוליה קטנה, יכולה להשאיר אותך בגלות, מהארץ, מעצמך.

אז יש עוד שיטת טיפול. בבת אחת. 'רדה אלי אל תעמוד'. בוא, תיחשף למקורות הטראומה בבת אחת. אחרי שאבא שלך מעולם לא יצא מהארץ, אחרי שירדת אתה, יעקב, לגלות, וכשחזרת, כבר לא הייתה לך אמא לחזור אליה, אחרי 'וישב יעקב' ש'ביקש לישב בשלווה', בארץ אבותיו, דווקא אתה, צריך להוביל את השיירה למצרים. לא פשוטה שיטת הטיפול הזאת. לא 'חשיפה הדרגתית', אלא, חשיפה ממושכת'. וזו שיטה שדורשת מקצועיות ומומחיות. ובשביל זה אני פה, אבא. אני יוסף, הכנתי הכל, בוא אלי, אתה לא תפול.

מקץ - חנוכה תשפ"ו

 בס"ד

שוב. לא מפסיק. עוד פעם, נתקע בקיר. הם נתקעים בקיר שלי. נראה שזה קצת משתפר, שיש זמן לנשום, הנה, המשבר עבר. ושוב. מאיפה זה בא? לא מפסיק. משפחה, עבודה, "המצב". במבט על, "אלו החיים", עליות ומורדות. צריך לקבל את זה. לא רוצה. "לא בא לי". אני כועס. ההתבגרות הזאת, שלי, שלהם, של העם הזה, כמו סבב ועוד סבב. 

יש מכות. באות על האדם. אין הסבר. נותרה רק זכות התגובה, לשקוע בשקיעה, או, לחפש זריחה. ויש נפילות, האדם שותף להן. היכולת, החובה, לבחור, איך לקום. "התיקון תמיד מנוגד להרגל" ו-"אם פעולת התיקון לא קשה לך כמו משקולות, אתה לא בכיוון", אומר טל בשן. אני מסתכל על התגובה האוטומטית שלי כשמגיעה ההתנגשות באחד הקירות. התגובה הצודקת והראויה מבחינתי. הפעם, לא אני טעיתי, לא אני פגעתי, אז, זכותי להגיב כמו שהגבתי, יותר מזה, נכון להגיב כמו שהגבתי. אלא, שאני מקבל, שוב ושוב, את כל מה שאני מנסה לברוח ממנו. אז אני מכניס סימן שאלה. אולי, אני צריך לפעול, להגיב, אחרת. 

לשאול, ממה אני מנסה להתחמק. לא, לא, מה שעולה לי בראש ראשון. תחשוב שוב. באמת. ממה אתה מנסה לברוח. לפתוח את הדלת של הארון, להסתכל מתחת למיטה. איזה חושך נמצא שם בפנים, מהו הזיכרון, החוויה, שאני לא רוצה לפגוש. שוב. ולדחוף, מולו, בכוח, שיכאבו השרירים, להזיע. 

אני לא רוצה לפחד מהחושך. אני מדליק אור,

איתן.

שבת שלום ובשורות טובות.

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ [...] והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול [...] ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו-כה:

במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראיה שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל [שפת אמת, מקץ - חנוכה, תרמ"ב]:

יש מטרה לחושך, הוא חלק אינטגרלי מהבריאה. יוצר אור ובורא חושך. אבל, גם, די. יש לו קץ. יש תכלית, יש סוף טוב, מואר. יש מקום, יבוא זמן, נאמר לו, יופי, עשית את תפקידך, עכשיו לך. נותן לנו ה'שפת אמת' את ה"זמן" שבו זה יקרה, או, עצה איך להביא אותו. הבחנה בין עיקר וטפל. אם נדע לראות מהו העיקר, הרי ששמטנו מתחת רגלי החושך את המטרה שלו. אם השימוש של הצרות והחושך, אם התפקיד שלהם, הוא להסתיר, כדי שנגלה, להדגיש את הזריחה מתוך הלילה, שיהיו ימי חול, עבודה, מעשה שגם בהם הדלקנו נר, הרי, שבהדלקת הנר שלנו, נוכל, לא רק לסלק אותו באופן זמני, אלא, גם לייתר אותו בכלל.

עוד בהיותו בבור, נפל ליוסף האסימון, מה הביא אותו לשם. איך שיצאו מהפה שלו המילים "כי אם זכרתני איתך", האירה לו הנקודה. התגאיתי. סמכתי רק על עצמי. עם אבא, עם האחים, עם שותפיי לתא. ומפרש ה'שפת אמת' איך, באותו הרגע, שמטרת החושך התגלתה, השינוי חל ביוסף. "ולא זכר - שר המשקים את - יוסף וישכחהו", יוסף ישב והתחיל לעבוד על עצמו, להשכיח, לגרש את הנקודה שהביאה אותו לחושך, השכיח מתוך נפשו את מידת הגאווה וההסתמכות על עצמו, ובסוף התהליך, "ויהי מקץ שנתיים ימים…" ולא ראה יותר חושך.

וישב תשפ"ו

 בס"ד

בעיירה גר סַפָּר, המספר את כל התושבים שאינם מספרים את עצמם, ורק אותם. האם הספר מספר את עצמו?

תחשבו על זה רגע.

פרדוקס, הוא מצב בו הידיעות, או, האמונות של אדם סותרות זו את זו. הספר לא יכול לספר את עצמו, כי אז הוא יהיה מאותם אנשים המספרים את עצמם, שאותם הספר לא מספר…

עוד אחד. פרדוקס השקרן. אדם הטוען כי הוא טוען טענה שקרית. האם הוא משקר בטענה זו, או, דובר אמת? 

הפרדוקסים יכולים להוות אתגר מחשבתי - פילוסופי נחמד, או, שאלה במבחן הפסיכומטרי, נחמד, עד שהם פוגשים אותנו במציאות.

האם אדם יכול לשקר לעצמו? לחשוב כי השקר הפנימי שלו הוא אמת? שקרים על מהותו, על דרך חייו, על מה שהמציאות מראה לו. מי לא מרגיש, שהפרדוקס הזה, בניגוד לאותו סַפָּר, אכן מתקיים. "עצמי כוזב", קרא לזה ויניקוט. חוויה נפשית בה האדם מתנהל במנותק מהרצונות הפנימיים שלו ופועל כדי לרצות את הסביבה. התהלכות כוזבת כזאת. הכזבה עצמית. ברמות שונות של הכרה, של סיבה. אני נקרע בין מה שאני, למה שיוצא ממני החוצה. 'זה אני', אני רוצה לצעוק, ואפילו לעצמי זה נשמע זיוף. גרוע מזה, לחיות חיים שלמים, כוזבים, להתקל בכל בור אפשרי, להרוס מערכות יחסים ואפילו לא לדעת למה.

אחת מה-פסקאות של הסופר סטיבן קינג, מתוך סיפור שעובד לסרט הפולחן "אני והחברה". טקסט המוגש כמות שהוא, נסיונות להסברים רק יוכיחו, כמה, באופן פרדוקסלי, הם לא מסבירים…

יש מה לעשות, אומר ויניקוט. אמא טובה דיה, שומרת - דוחפת, מגינה - מתסכלת. מונעת, כמה שניתן, הווצרות של 'אני כוזב', מקום בטוח לעשות טעויות, מקום לחזור אליו כשהסתבכתי עם עצמי. והורה, חבר, בן זוג, מורה, מטפל, שישכילו לתת מקום, סביבה, מחזיקה, בטוחה, לחזור, להזכר, לבנות, מי אני, באמת.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה במדרש משל לפשתני [מוכר פשתן] הפחמי [מכין הפחמים] תמה אנה יכנס הפשתן. והפקח משיב לו ניצוץ אחד יוצא משלך ומשל בנך ושורף את כולן. כך כשראה יעקב אלופי עשו נתירא. מה כתיב למטה? אלה תולדות יעקב יוסף. פירוש, הפקח השיבו כי בעל הפשתן לא יבוא לגבולו כי ירא שניצוץ אחד ישרוף פשתנו. וכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב. פי' כשנתגלה פנימיות של יעקב ויוסף. מתרחקים הסט"א. וכן הוא בכל איש ישראל ע"י ברית הלשון והמעור נשמרים מסט"א… [שפת אמת, וישב, תר"ס]:

הפחמי, מלאכתו בזויה, בגדיו מלוכלכים [ועיינו חנהל'ה ושמלת השבת, שם, שם], כל חיצוניותו משדרת עוני ועולב. הפשתני, לבוש בגדי פשתן חדשים, מוביל עושר, ערימות פשתן נקי, מלא מעצמו, לא משאיר מקום. הפחמי, ערכו העצמי נמוך, מתכווץ, מעלה על מחשבתו, אל מול פשתני זה, מה מקום יש לו בעולם.

מבחוץ עומד פיקח. איש טוב דיו. רואה מעבר לבגדים המלוכלכים, הנקיים, למי יש, באמת, יותר מקום. תראה, פחמי, אומר לו הפיקח, כל כתם שחור, הוא ניצוץ של אש - אור [שם]. יותר מזה, רק אתה לא רואה את עוצמתך הגלומה. את האש שאתה נושא בתוכך. רק אתה מרגיש לא שייך, מפוחד. הפשתני, עד כמה שחזהו מנופח, לא יעיז להתקרב לגבולות הנפחייה שלך, האינסטינקט שלו מורה לו להשמר ממך, כי ניצוץ אחד שלך והוא בוער וכלה (וביום יום, אומרת הגמרא, מוטל על הפחמי להזהר, לשמור את האש שלו בפנים, ובחנוכה, להוציא, להראות, שייזהר הפשתני…).

אל תפחד יעקב - ישראל מרשימת אלופי עשו, אל תחשוש ממפת הגלובוס שמראה וילה בג'ונגל. קצת רוח בניצוץ הפנימי שלך והאויב יכלה. גם האויב מבין את זאת, בוחן אותך, מסתכל. אם תקרין את העוצמה הזאת, את הרוח הזאת, הוא לא יעז להתקרב אל הגבולות שלך, בטח שלא לפרוץ אותם…

וישלח תשפ"ו

 בס"ד

אז מה יותר חשוב לָךְ? שהוא ישאל אותך מה שלומך, או, שהוא ישמע אותך מתלוננת?? וּלְךָ, מה יותר מפריע, שאתה יושב לבד באוטו, או, שרק הכלב מקשיב לך??

כך, נשאל, זוג רנדומלי על כורסא, על ידי זקנה כורדית, לא רנדומלית בכלל, הלא הוא השחקן - המטפל דניאל קישינובסקי, המגלם את דמותה של "גברת רביע" שתוך חמסה של דקות וחמסה חמסה של שניות, ובליווי של הומור פותחת לזוגות, חלון קטן למה שמסתתר מאחורי היום יום ואיך, אולי, אפשר קצת, להכניס שם נבט של שינוי. מומלץ.

אז מה יותר חשוב לכם? לראות שינוי דרסטי במערכת המשפט, או, רק להראות שצדקתם כל הדרך? ולכם, מה יותר מפריע? שחרדים לא מתגייסים וחסרים לוחמים, או, שמשהו בתפיסת העולם שלכם התערער?

מי מסוגלת להיות "גברת רביע" של המדינה הזאת, שלנו? לשים לנו מראה מול הפרצוף, לחשוף לכל אחד, לכל מגזר על חלקיו השונים והמורכבים, את המניעים שלו, את הדחפים והרצונות הפנימיים שלו, ובעיקר, את ההבנה הקריטית, שבלי הסדק הזה, בלי לתת מקום, בלי האזור המשותף, היקום שלנו יתרסק לתוך עצמו. אם לא ננסה להקשיב לזקנה כורדית, נשמע, שוב, את רעם התותחים, בתפקיד פותח העיניים. עם המחיר, עם הכאב.

אחד המפגשים המפחידים - מפתיעים - מרגשים שיש בתורה, הוא המפגש בין יעקב לעשו בבגרותם. ממצב של סכנת השמדה לאיחוד בין אחים. כאשר יעקב מבקש לתת את המתנה הגדולה לעשו, הוא עונה לו במשפט: "אחי, יש לי רב. יהי לך, אשר לך".
אני פונה אלייך כאחי, מכיר בכך שאתה אחי.

יש לי רב, כל מה שאני צריך ויותר. יש בי לא מעט רכוש, וגם רעיונות, אידאלים.

יהי לך, הלוואי, ומה ששלך, מה שאתה, יהיה שלך, אני מכיר בו כשלך.

ולשנינו יש מקום בעולם, אחריות על התיקון שלנו, בן / בת זוגי, אחי.

זה מה שיש לי לומר, בשבוע זה, ב-5 דקות ו-55 שניות שהקדשתם לי. עכשיו צריך לקום מהכורסא…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

באוה"ח כי חנני אלוהים וכי יש לי כל. כתב כי ע"י המתנה לא יחסר ע"ש פי' מכל כל. והפירוש כי לכאורה "כל" יותר מ"רב" שאמר עשו. אך איך יוכל אדם לומר כל? והרי כמה דברים היה שלא היה לו. אך, מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחינת "כל". כי כל דבר יש בו נקודה חיות מהשי"ת [מהשם יתברך] ובנקודה זו כלול הכל [...] ועי"ז [ועל ידי זה] מי שמדבק כל דבר בשרשו יש לו הכל ואין חילוק אם יש לו רב או משהו. וזהו בחי' שבת שכל חפציך עשוים ואין חסר כלל כי הוא שלימות הכל [...] ולכך אמר יעקב יש לי כל והבן [שפת אמת, וישלח, תרל"א]:

דיברתי על עשו, שהמשפט שלו מלווה אותי בעומק, כבר כמה חודשים. ה'שפת אמת' מפרש את דבריו של יעקב, "כי חנני אלהים וכי יש לי כל". מבלי לדעת מה זה אומר בדיוק "נקודה חיות מהשם יתברך" שיש בכל דבר במציאות, אני יכול להבין כי תנועת הנפש הזאת, שקושרת ומחברת כל דבר, לערך עליון, לכיוון, למטרה של חיבור וייעוד, בין אלוהים לאדם, אבל, לא פחות גם בין אדם לאדם, הופכת את השאלה למפלס חשבון הבנק שלי ומפלס הגאווה והכבוד לקצת פחות רלוונטיים. ואז דווקא, אני מרגיש כל כך מלא. יש לי הכל.

ויצא תשפ"ו

 בס"ד

"אנחנו מכונות שרידה ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים…" 

[הגן האנוכי, ריצ'רד דוקינס].

דוקינס, ביולוג אבולוציוני וגם אחד האתאיסטים המוכרים ביותר בעולם, טוען שלא רק שאנחנו לא קובעים את מה שנשאיר אחרינו, את ה'מורשת' שלנו, את 'טביעת האצבע' שלנו, ההיפך הוא הנכון. אנחנו, בעצם, המורשת של מולקולות אורגניות חסרות תודעה ששכפלו את עצמם וימשיכו לשכפל את עצמן דרכנו, בדרך פעולה כזאת בה הן נותנות לנו יתרון אבולוציוני כל שהוא. האדם הוא כלי עיוור בלבד.

נשמע מופרך? מפחיד? מדע בדיוני? או, אולי, שטויות אתאיסטיות שניתן לטאטא הצידה בלי לתת להם אפשרות בכלל לחדור? בעיניי, מדע (ומדען) מרתק, שאני יכול לחלוק איתו את החלק המדעי, גם מבלי לחלוק איתו את המסקנות הפילוסופיות.

הבאתי את האנקדוטה המדעית הזאת, כדי להרהר בצורך האנושי של בני האדם להשאיר אחריהם משהו, לאו דווקא אחרי לכתם מהעולם. לצורך הזה יש משמעויות רבות, שונות ומרחיקות לכת. ילדים? רק ילדים ביולוגיים? חינוך בדמותי? פסלים, מבנים, תרומות… דווקא ההנצחה היהודית "לעילוי נשמת", יש בה משהו יפה וצנוע, אני לא מנציח את עצמי, אני מפנה מקום למורשת של מישהו אחר (אלא, אם הכיתוב 'נתרם על ידי' כתוב גדול יותר משם הנפטר…).

התרבות העכשווית, מעודדת 'לקחת מקום', גם אתה צריך, מה צריך, מגיע לך, לבלוט. לא סתם להשפיע, להיות 'משפיען'. כן, אנחנו, אמנם, מזלזלים באינסטנט, בקלות וברדידות של אותה 'השפעה', אבל, הצורך הבסיסי? נו, אני מודה, היש תענוג גדול יותר שמילה שלך, רעיון שלך, הדנ"א הרוחני שלך, 'משתכפל', נישא ועובר הלאה בפיהם ובמוחם של הדורות הבאים? היש תקווה גדולה מזאת? "אבא לא כתב צוואה לפני מותו הצפוי", אמר לי הבן ב'שבעה'. "לא היה בזה שום צורך מיוחד, הוא כתב אותה כל חייו".

אז אנחנו ההורים, המחנכים, המשפיעים ובכללם, ביתי היקרה רעות עם שאר מדריכי תנועת 'בני עקיבא' שחוגגים השבת את 'שבת הארגון', המיקוד בצורך הפנימי שלי להשאיר משהו ממני, מתערבב עם הרצון להיטיב, להעביר את המיקוד של המעשים שלי אליהם. לא צריך להחביא את הראשון ולא לנפנף רק בשני. אולי כמו הרובוט השואב - שוטף החדש שלנו, לעשות את הפעולה שלך, לזוז הצידה ולהשאיר סימן… 😣

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברש"י מה ת"ל "ויצא"? שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא [הרי] כל הקושיא היה מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתירוץ זה, כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך, כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם [שפת אמת, ויצא, תרל"ו]:

ה'שפת אמת' מביא את פירושו של רש"י למילה 'ויצא'. מה מוסיפה לנו התורה, בפועל הזה? מדוע לא לכתוב 'וילך'?

וַיֵּצֵא.  לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה, וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (רות א'):

העיר תלויה בצדיק. אם הוא שם, יש הוד, הדר וזיו. אם הוא יוצא, כל אלה נעלמים יחד איתו. אם כך, שואל ה'שפת אמת', מה השבח בזה? למה לתורה לציין את עזיבתו של יעקב והשארת העיר באר שבע ללא הוד הצדיק? 

'להיפוך'!! אומר ה'שפת אמת'. הצדיק מאפיל על העיר. בזמן שהצדיק בעיר הוא ההוד וההדר. והעיר? נבלעת תחת קרני אורו. אין לה קיום משל עצמה. אבל, צדיק אמיתי כיעקב, כאשר הוא עוזב את העיר, העיר מתעלה, רושם הצדיק נשאר בה והיא מסוגלת, בזכות אותו הרושם, להאיר בעצמה. 

כך עשה הקב"ה כש'יצא' מהעולם, כך עשו האבות, ככה מצווים גם אנחנו.

תולדות תשפ"ו

 בס"ד

לבנות מחדש. אחרי משבר, או נפילה, או, גם, ממקום טוב, שבוצ צריך 'רק', להתחיל מהתחלה. מגיע עם חשש, התרגשות, פחדים, מחסומים, כוחות, רשמים של נפילות, הצלחות, טבועים בגוף, בנפש, עוצמה כזאת, או אחרת, של רוח. וצריך להתחיל מחדש. כי 'נפל עלי' דבר, נפלא משליטתי, כי החלטתי שזה הזמן, לעבור, להתנתק, לצעוד צעד, 

קדימה.

אחורה.

רגע, לאט. אתה נולד מחדש. אז, צעדים ראשונים, זהירים, סקרנים, בוחנים, יד מושטת קדימה, למנוע נפילה, כף היד פתוחה לקבל, מלאה לתת. לא כדאי עוד לרוץ, גם אם יש דחף, קיים הרצון. אתה בעולם חדש, תתרגל אליו, תן לו להתרגל אלייך. תהיה קצת קודם, עם עצמך. תפתח פנימה את מה שנסתם קודם, מה אתה רוצה להוציא ולמצוא עכשיו, הזדמנות, לשאול, מי אתה.

הפסיכולוג מייקל באלינט, טבע את המושג 'התחלה חדשה' בטיפול הפסיכולוגי. הפסיכולוגיה בכלל, היא עניין של חזרה אחורה, לשורשי הדברים, לנבירות ובירורי עבר. באלינט הוסיף את הרעיון של חווית העבר מחדש, תהיה שוב ילד קטן, נחזור למצב בו הייתה דקה לפני 'שבר בסיסי' ונתחיל מהתחלה, נלמד לנהל יחסים פשוטים, ילדיים, ומתוך התיקון הזה ומתוך כל מה שהיה סתום, אפשר יהיה ללמוד לנהל יחסים מורכבים ובוגרים יותר.

התחלה חדשה, לאבד, לעבד, לפתוח, לנשום.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ואלה מוסיף על הראשונים שכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [אל תקרי 'בהבראם' אלא] באברהם. ועתה ניתוסף קיום בעולם בבחינת יצחק כמ"ש ז"ל שאברהם תיקן את העולם בבחי' אהבה וחסד. ויצחק בבחי' יראה ומדה"ד [ומידת הדין]. [תרל"ה] 

וב"ה כבר כתבתי בשנים הקודמים בענין הבארות שסתמום פלשתים כדי שיפתח יצחק אע"ה [אבינו עליו השלום] פתח חדש. ולכן הי' ג"כ הסתר מיוחד. כי זה עצמו הכח למצוא המעיין ע"י התגברות להסיר האבן מכשול וכמ"ש [וכמו שכתוב] 'ולאום מלאום יאמץ'. [...]. דאיתא עד אברהם הי' תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'. כן נתקיים בענין יצחק אע"ה בחי' צפון. ובא אח"כ רב טוב שהוא בחי' יעקב אע"ה [שפת אמת, תולדות, תרמ"א]:

אברהם אבינו נפטר ותקופת יצחק בעולם. אברהם אבינו נרמז בבריאת העולם, 'אלא תולדות השמים והארץ בהבראם' - 'באברהם', אברהם העמיד קיום לעולם התוהו הקדמון דרך מידת החסד. תקופת יצחק נראית מנוגדת לה. מסתגרת, עולם של מידת הדין. הפרשה - עולם יצחק, מתחיל במילה "ואלה תולדות", ו' החיבור מקושרת אל עולמו של אברהם, המילה 'תולדות', המקושרת - רומזת לתולדות השמים והארץ, באה להנגיד, העולם הישן מת, יחי העולם חדש.

עולמו של יצחק נראה כמתחיל מִשֶּׁבֶר. עולם חדש שנבנה על חורבנו של עולם ישן. חזרה לתוהו, הפעם מתוך רוע של אנשים, סותמים מים חיים, מייבשים בעפר. יצחק הממשיך - המחדש, חוזר אחורה, לעולם הקדמון, חופר את בארות אביו, שומר על שמותם, אך, ממשיך, מזרים, את המים החיים על שמו שלו, על פי דרכו, בעמלו, במעשיו.

ומוליד שני בנים. תאומים. שונים. עכשיו, הדורות הבאים, צריכים לבחור.

חיי שרה תשפ"ו

 בס"ד

אפילו י' פשט מדים, אחרי יותר מ-600 ימים. סימן מובהק שנגמר. טוב, לא ממש, אולי, נגמר עוד שלב. לא לשכוח את אלו שעוד שם, רחוקים, מהבית, שהבית רחוק מהם, הם עוד שם, במצוות המלחמה. עם זאת, יותר ויותר חשוב צו השגרה. וזה כבר לא "לחזור" לשגרה. יש צורך "ללחום" שגרה. כי, גם לאנשים שחייהם הפרטיים לא התפרקו לחתיכות, יש עוד אדוות מלחמה. מורגשות יותר או פחות. אני מרגיש סביבי, שמשהו בבסיס של החיים, לא בטוח כזה, "נוזלי", משהו מאוד בסיסי באמונה, ביציבות, נלקח, נשמט, או, לפחות, באופן פנימי, יש עליו, עדיין, סימן שאלה. 

המושג FOMO כבר מוכר לרוב הציבור. התחושה שאנחנו מחמיצים משהו בזה שאנחנו פה ולא שם (כי שם בטח יותר טוב, יותר נכון, יותר מתאים…). זו לא סתם תחושה זו חרדה שיכולה לבלבל, לגרום לקבל החלטות פזיזות ולא נכונות, ובכלל, להיות פחות קשובים לעולם האמיתי, עד כדי שיתוק. הסובלים מפומו, בטוחים בתחושה ש"כולם" שם, אם זה נהנים בלעדיי ובין אם עושים, פועלים ואני לא. השבוע, מצאתי את "אחיו" הקטן של הפומו, יליד המלמה, ה-אנל"ש. אשמת הנמצד לשגרה. כי "איך אפשר" להיות בשגרה כשהכל בוער, איך, בכל זאת, נאלצתי, להשאר בשגרה, לא עשיתי שום דבר הירואי, אני קטן, אני פחדן. 

האחים פומו ואנל"ש לא שמעו על החזרה לשגרה. מה להם עכשיו עם סדירות בעבודה, עם סדר, עם ניקיון, עם חוקים, לשבת, ללמוד, לקום בכלל, כל יום, שוב לאותו המקום? פומו ממשיך לשדר חרדה שמשהו גדול קורה וכל רגע בשגרה הוא הפסד, ואנל"ש, נמצא שם, בשגרה, מרגיש חסר ברירה, חסר משמעות, מעביר אותה, ככה, יום יום.

בורכת במשהו. יש לך כוח. אין עוד כזה, כמו שלך. אם אתה עוד לא מכיר, אם את עוד לא מצאת, חפשו אותו ושיילך פומו. ואנל"ש, אתה במקום הנכון. פועל בדיוק היכן שצריך. אתה העוגן. תחזיק חזק. תעזור להחזיר אותנו לחוף מבטחים. שלא נסחף. להחזיר לנו את האמון בדברים הפשוטים. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש עבד משכיל כו' מה השכלתו כו' מוטב שיהיה עבד בבית הזה כו' וקשה דלכאורה נראה דלגרמיה עביד [לעצמו עשה]. ומה השכלה זו שישבחו הכתוב. אבל הפי' הוא זה עצמו. שלא עלה על דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות רק למצוא תיקונו בהעבדות עצמו [...]. שכל שמחתו היה במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חפשי מן העבדות[...]. ודבר זה נוהג בכל אדם למצוא תקונו במקומו ושלא לחפש מדרגות אחרות כנ"ל:

בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ [אם כן] לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחינת "כל" ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו [...] אבל, עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ט]:

אברהם קיבל מהקב"ה את המלכות על כל העולם. 'אב המון גויים'. כך ראו אותו בני חת וכל מי שבא איתו במגע. ובכל זאת, אברהם מכיר את ערכו. מכיר את תפקידו. יודע מתי הוא 'נשיא אלוהים' ומתי הוא 'עפר ואפר'. זה אותו הדבר מבחינתו. אברהם לא סובל מפומו, גם לא מאנל"ש. כוחו הוא ב'כל'. כל מה שצריך, כל מה שהוא יכול, הוא יעשה. מהכנסת אורחים, מלחמה ופדיון שבויים ועד דאגה למוסר העולמי מול הקב"ה. ומה שלא שייך לו, הוא לא רוצה, לא 'מחוט ועד שרוך נעל' של סדום ולא את המתנות שקיבל מאבימלך.

את העיקרון הזה של 'כל' הוא לימד את אליעזר, על פיו הוא חינך את יצחק. אליעזר קיבל את תפקידו בעולם כ'עבד אברהם' ומבחינתו זו מהותו, זה תפקידו, אז, זה הכל. יצחק מוסיף בעולם את מסירות הנפש, את הדין, אבל, אם המשימה היא לחפור את בארות אברהם, שייקראו בשמות אברהם, אז זה מה שצריך. זה התפקיד. ככה הוא יחנך גם את בניו, אם כי זה יהיה קצת מסובך יותר אצל יעקב. תמשיכו לעקוב… 🙂

וירא תשפ"ו

 בס"ד

צָמֵא.

בַּקְבּוּק הַמַּיִם לְיָדִי

מָלֵא,

צִפִּיָּה וּכְלוֹת

עֵינַיִם קְרוּעוֹת,

מֻתָּר. קְצָת

לַעֲצֹם אֶפְשָׁר

לִנְשֹׁם,

יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ,

כִּי פָּתַחְתִּי

כְּנַף אֹהֶל,

וְהָרוּחַ,

תִּשְׁאַב.

הכיתה, כל כיתה, עוד תתמלא. חוקי הטבע ולא מעט מאמץ, מכניסים תלמידים, כל סוג של תלמידים, פנימה. ארבע קירות, מבצרו של אדם, הטירה של המורה (וכן, כל סוג של מורה). וכשהדלת נסגרת, אין עוד כלום בעולם, זירת הפעולה הבלעדית, המקום לחולל ניסים.

טוב להכנס לכיתה. וגם, לצאת. לעמוד בפתח מסדרון. לחפש, מי לא נכנס. מי לא היה מסוגל. מי פורח דווקא שם, בחוץ, ומי, נראה שם, פשוט, אחרת. קשה לעמוד במסדרון, לא ברור, מי צריך, לעשות את הצעד הראשון. לא בטוח שמישהו בכלל יגיע. אבל, החום, הקור, הזמן, לא משנים. אתה יודע, אם מישהו כן יגיע, הוא מלאך.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

והוא יושב פתח כו' כבר דברנו בזה השבח שנאמר לאאע"ה [לאברהם אבינו עליו השלום] אחר שזכה לכל המדריגה הגדולה הוא יושב בפתח וע"ז [ועל זה] נאמר אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כו' בלי ספק מי ששומע אליו יתברך בכל יום הוא זוכה למדריגות רבות ונפלאות כמ"ש אשרי. אעפ"כ [אף על פי כן]   יהיה שוקד על דלתותי. זה שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום פירוש אחר כל התלהבות הגדול שהיה לו במראה הזאת. אעפ"כ ישב בפתח [שפת אמת, וירא, תרל"ח]:

ארבעה נסיונות, על פי הרמב"ם, מופיעים בפרשה שלנו, כולל הניסיון שנחשב לגדול מכולם, עקידת יצחק. ובכלל, כל עשרת הנסיונות של אברהם הם אירועים שהתרחשו בעולם והשפיעו עליו, כמו רעב ומאבק לשרוד בגלות, התמודדות מול אנשים אחרים שהשפיעו עליו, או הנחיה ישירה מהקב"ה.

אני לא יודע אם ה'שפת אמת' התכוון לזה, אבל, מתוך דבריו, אני סופר עוד ניסיון, שאם יותר לי לתת ציונים לאברהם, הוא עמד בו בגדול. יום יום. אברהם עומד בשער. עומד בפתח האוהל. ולמרות שיש לו לא מעט התמודדויות ונסיונות בתוך האוהל שלו פנימה והרבה מאוד סיבות לסגור את הפתח, הוא עומד על הסף. נותן לכל הרוחות להכנס. לוקח עליהן אחריות. כולל רוחה של סדום, רוחו של האחיין ה'בעייתי', רוחן של המעצמות הגדולות, וגם, אחרי, או ממש תוך כדי, נבואה וברית גדולה, אברהם רק מחכה לקחת אחריות, על כל מי שיבוא, על שלושה אנשים זרים. 

לך לך תשפ"ו

 בס"ד

אם חשבת שכבר הבנת. אם היה נדמה לך שפיצחת את הקוד. אם ככה, בתוכך, חשבת שהגעת לדרגת רב - אומן. אם סוף סוף נבנה הביטחון שאתה מסוגל להכל. יבוא הרגע שאיזו ילדונת, נער מתבגר, או, גבר / אשה (בעיני עצמם) צעירים, יראו לך, שיש לך עוד הרבה מה ללמוד…

"חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, שבו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות…"

"הוראה היא אחת מתהליכי הלמידה בחינוך. מטרתה היא להקנות ידע ולהכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו באמצעות פיתוח יכולות אורייניות, אסטרטגיית למידה ומיומנויות חשיבה".

(ציטוטים מויקיפדיה).

מתוך העיסוק היום יומי עם הילדים, עם התלמידות, עם עצמי, אני חוזר, אני מוחזר, לפעמים, אחורה, לבסיס. לשאלות שכבר חשבתי שנתתי להן תשובות מספקות, למחשבות הראשוניות, של צמתי הדרכים, לכלים הכי פשוטים הנמצאים עמוק בארגז, ללבטים שנראו אז עמוקים ובלתי פתירים, ובאופן מפתיע, אני נפגש איתם ככה, שוב, היום. במצב ראשוני, לא ידוע, אפילו אבוד, כדי לחצוב שוב דרך, קצת חדשה, אולי, יותר משוכללת, למצוא לעצמי תשובות, ולחנך, וללמד.

"להכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו". ללמד מיומנות, "לתת חכה ולא דגים"... נשמע הגיוני. אבל, יש כאן איזה פרדוקס נסתר. אדם שמגלה את כוחותיו, אדם שרוצה ללמוד, לגלות בעצמו, את עצמו, את העולם, עלול להיחסם בתוך מסגרת, מכילה ודמוקרטית ככל שתהיה, מסגרת, שבאה מלכתחילה, לאפשר לו לגלות. לרצות לצאת להפסקה, בעומק הדבר, היא השאיפה הגדולה ביותר. 

ועם זאת, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. זה לא הזמן להתחבא מאחורי מחשבות עתיד עליונות, אין אנחנו רשאים להבטל. את הרצונות הפנימיים של הנפש, אנחנו נדרשים, ממש בעת הזאת, עת 'אני יודעת הכל, שואלת את הצ'ט ומה אני בכלל צריכה ממך', לגלות קצת בכפייה. למשוך את הפקק מעל באר הרצון המבעבעת. מתוך אמונה גדולה שהיא קיימת. להאמין, שמתחת לכל מה שלמעלה, גלוי, בועט, לא תמיד נעים, יש מים חיים. להיות חולץ פקקים, זה הדימוי העכשווי שלי לאיש החינוך.

ובאמת שאשתדל לראות את הטוב. לראות את הכוחות, להאיר על הדברים הנכונים, לאפשר גדילה, לגלות ולתת את החופש. ובשביל זה אֶלְמַד, בשביל זה אתאמץ. ואתם, עכשיו, תכנסו חזרה מההפסקה. ובדיוק בזמן!

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא [נפש המשועבדת לתורה]  כו'. פירוש נפש הרצון כמ"ש ' אם יש את נפשכם' והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת [לה' יתברך]. 'עשוּ' לשון כפייה, כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפירוש שייקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:

אברהם. המחנך הראשון. עוד בחרן. ניהל בית ספר. וכשהיה צריך, שבר פסלים, ריסק אמונות. 'עשה' - בכפייה, בכוח, בהחלטיות, מול אביו, מול המלך נמרוד, אמת שהביאה אותו עד כבשן האש.

את הנפש. את הרצון הפנימי. אומר ה'שפת אמת', שאברהם לא שינה רצונות, אלא, אסף אותם. האמין שבכל אחד מרצונות תלמידיו, בכל אחד שפגש בנדודיו, יש אמת. עם זאת, יש כיוון אחד, יש מקור אחד, יש בעל בית אחד. ראה אברהם אור דולק בבירה (בית) ואת אנשיו, על רצונותיהם השונים, על נפשותיהם השונות, כיוון לשם.

את ההכשרה של אברהם כמחנך, על ידי הקב"ה, מתאר ה'שפת אמת'. כדי לעסוק בחינוך העולם (!), להיות אב להמון גויים, הקב"ה דורש מאברהם שישתנה קודם בעצמו, מתוך "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך". 

לך לך מארצך. ממקום אליו הלב רגיל, אל מקום אליו הלב צריך לשאוף.

לך לך ממולדתך. מהשורשים אליהם נמשכת הנפש, אל מקום בו תהיה קצת תלוש.

לך לך מבית אביך. ממקום השפע והנוח, אל חציבת דרך ארוכה.

ויבחר אברהם לכוון רצונו לרצון הקב"ה. ויקם וילך. ואחריו, כבר הגיעו, לבבו, נפשו ומאודו.