בחוקותי תשפ"ד

 בס"ד

איך מתחילים?

שאלתי את גוגל.

רק תבחר. לסחור בבורסה, להתחיל להתאמן, כתיבת תוכן באינטרנט, לבנות אתר, לכתוב סיפור… (את כולם ניסיתי. אני לא סוחר בבורסה, לא בכושר, אין לי אתר, אני לא סופר. טוב, קצת תוכן אינטרנט…).

אבל הכי אהבתי את התוצאה הראשונה. איך להתחיל טיפול. "ראשית עליכם לקבל החלטה שאתם מעוניינים בשינוי…" טוב, התחלה באמת לא פשוטה, או, לחלופין, קל לקבל אותה, אבל בדרך כלל זה לא תופס במציאות (אני הרי לא סוחר בבורסה, לא בכושר….). ואחריה מה? "תפנו אלינו" כותב האתר…

האתר ממומן (לא מגיעים ככה סתם לתוצאה ראשונה בגוגל), יש לו אינטרס כלכלי. ובכל זאת, הוא צודק. כל ההתחלות קשות. מעט מהאנשים יודעים להתחיל. בעצמם. להתלות בכוחם הם. רובנו צריכים לפחות לרצות, לעשות את המינימום ולהושיט יד. עלינו להיות שם בשבילם. בשבילנו. לתת יד כנגד. את אלו שלא מצליחים לעשות גם את זה, צריך למשוך מול כוח הכובד, כובד ההתנגדות הפנימית שלהם עצמם.

להתחיל בעצמם. כח חלוץ. מושכים אחריהם, בדוגמה, ברוח, במעשים, את האחרים. מנחשון בן עמינדב על ים סוף עד אחרוני הנחשונים של ימינו (גם משהו קרוב למצרים..). אלו שעושים זאת בחזית עם נשק, אלו שעושים זאת בחזיתות אחרות, שקטות יותר, במגוון של יכולות, במגוון של נשקים של חומר ורוח. 

שנה (וחודש מעובר) לפטירתו של חמי הלל ז"ל. אלו שהסתכלו מבחוץ, ראו כלכלן. אחד כזה  ש"אוהב להיות בבית" היה שיר הנושא ליום הולדתו ה-70. בצעירותו חלוץ התיישבות ומאבק על הארץ, מראשוני המתיישבים בשומרון. ועם השנים אתה לומד, שחלוציות לא נעלמת עם הגיל. שתכונת "היודעים להתחיל", אלו שמושכים אחריהם אחרים היא תכונת יסוד שמוצאת את הביטויים שלה במגוון גדול של תחומים. המחשבה, ההלכה, החברה… ומי שיודע לעשות את זה, עושה את זה גם כשהוא אוהב להיות בבית.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה כו' רבבה. פרש"י וכי כך החשבון. ופשוט נראה ע"פ מ"ש ולאום מלאום יאמץ שע"י שרדפו חמשה מאה ניתן הכח לבנ"י ורודפין אח"כ מאה רבבה. וגם לפי פרש"י יתכן לפרש כן שכ' אין דומה מרובין העושין את המצוה. וקשה למה לא ירדפו מיד מאה רבבה. רק שכפי מה שמאבדין את הרשעים יכולין הצדיקים להתאסף כראוי. והכל מדרגות זו אחר זו בכל אלה הברכות עד ואולך אתכם קוממיות שהוא תיקון כל הקומה של כללות בנ"י [שפת אמת, בחקותי, תרמ"א]:

הנחת היסוד של רש"י היא שתהליכים מתקדמים בקצב קבוע, יחס ישר. אם חמישה רודפים מאה, אז מאה אמורים לרדוף אלפיים. אבל הפסוקים מבטיחים לנו שמאה ירדפו עשרת אלפים. אם מרובים עושים את המצווה, אומר רש"י, היחס הוא לוגריתמי, הקצב מאיץ ולא נשאר קבוע. תוספת האנשים העובדים יחד יוצרת סינרגיזם.

ה'שפת אמת' שואל על השלב הקודם. איך לא מתגייסים מיד מאה לרדוף רבבה? מיהם החמישה הראשונים, שרק בזכותם מתגייסים מאה? בלי החמישה האלה, אומר ה'שפת אמת' אין אחדות, אין איסוף של ציבור גדול יותר. שהם אמנם רודפים "רק" פי 20 ולא פי 100, אבל אם הם לא היו מתחילים לאבד את הרשע, מסוגלים לזהות אותו, לתת דוגמה, לתת רוח, לא היו קמים המאה האחרים.

המאה האחרים, יביאו בהמשך לתקומה כללית של העם. הסינרגיה התחילה, הספירלה עולה. בעלייה ספירלית נראה לפעמים שהולכים אחורה. צריך אמונה. צריך לחזור ולהביט באותם חמישה, באותם מאה. היום זה קל. יש יוטיוב. עזבו מסך, הם לידינו, מסביבנו. תסתכלו ימינה, שמאלה, פנימה.

בהר תשפ"ד

 בס"ד

תמורת כמה שקלים ונזיד עדשים וירטואלי שניתנו לנו באישון ליל [מסתכל מהצד היה מזמין משטרה] מכרנו בשעה טובה את מכונית הרנו סניק שליוותה אותנו כעשר שנים בנאמנות גדולה. איך מפרסמים רכב שאתה רוצה למכור, אבל מה לעשות, עם הגיל יש לא מעט פגמים [אני מדבר על המכונית, כן?] שאם הם לא היו משמעותיים, היא עוד הייתה מלווה אותנו שנים? מה לכתוב במודעה? עד כמה לחשוף? מה והאם להסתיר? מוכרים ממולחים ממני היו בוודאי צוחקים עלי אם היו קוראים את המודעה שפרסמתי, חושף את פגמיה לעין כל…

כמה קל לכבות. להונות, לשקר, לרמות. רק פה ושם, לשנות, מילה, קריצת עין. כמה כוח יש לַפֶּה ולמחליפה האגרסיבית שלו - המקלדת. משמאל - ימין, הורים - ילדים, מורים - תלמידים, אנשים…  הבל פה אחד, מהיר, קטלני ואתה מבעיר מדורה, שורף הכל, או פשוט מכבה.

קשה יותר לומר אמת. לכבד. לזוז הצידה, לשתוק. להתגבר על הקולות מבפנים שדורשים, כאן, עכשיו, זה שלי. קשה יותר לדייק במילים, רק נשיפה קלה, להדליק. לאט, לאט, לחמם. לדבר כדי לפתוח. לשמור שלא ייסגר שוב. 

יש את אלו שנראים כבויים, ויש הנראים בוערים - שורפים. אמונה לראות בכל אחד גחלת לוחשת. אומנות להיות אדם, מלווה, מדייק במילים, מעשים, מבטים. נותן מקום. נותן רוח. קלה, מדויקת. שיידלק, שכבר יאיר מעצמו, יוכל לחמם אחרים.

שבת שלום,

איתן.

במדרש  [על הפסוק וכי תמכרו ממכר לעמיתך, אל תונו איש את אחיו] מוות וחיים ביד לשון - בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבתה. כי חיות אלהי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר… [שפת אמת, בהר, תרל"ד]: 

"חיות אלוהי כשלהבת קשורה בגחלת, כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות". נראה כי פשט הדברים של ה'שפת אמת' שיש רוח, שיש אור תורה, פנימיות. שהיא המרכזית ואותה צריך לגדל. ויש גחלת, גוף, משהו שפל יותר. נמוך. עם זאת, החידוש הגדול ביהדות הוא ה'מלך אסור ברהטים'. המלך, הקב"ה קשר עצמו לעמו. אלינו. השלהבת קשורה בגחלת בקשר רצוני, הכרחי. קשורה בפחם השחור. לא יכולה לבד. בלעדיה תכבה ברוח.

אז מה העיקר? הגחלת, העולם הזה, האדם, גופו, נפשו, יצריו, מחשבותיו, שאיפותיו ומעשיו, או רוח פנימית, אלוהית? שאלה מיותרת. נתינת הרוח מחיה את הגוף. הגוף נותן לרוח מקום, מאפשר לה לצאת מכלא הפוטנציאל למימוש. היזון חוזר. ספירלה. אם נשכיל לשמור עליה עולה. 

אם לא נגזרה גזירת המוות, אומר הרמח"ל (דרך ה', חלק א', פרק ד') כבר בעולם הזה הייתה מתאפשרת הספירלה הזאת. זה עוד יגיע, הוא אומר, גם המתים יחיו.

עד אז, המשימה ברורה. השלהבת קשורה ותלויה בגחלת, שתהיה כבויה ומתה ללא השלהבת. אין אתה בן חורין להפטר מזה ומזה. זה עמוּס, זה כל הזמן, זה דורש. לפעמים יש תחושה שאין מנוחה. כשמצליחים, יש עונג ושלווה ו… עשייה.

אמור תשפ"ד

 בס"ד

הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי?

מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה עובדת. מכה שקיבלנו בבוהן מלהתקע בזווית של המיטה מפציצה אותנו בכאב. שעובר. כך גם ברוב המצבים הכואבים ו/או הלא נעימים בחיים המשולים למכה בבוהן. זה כואב פצצות, נדמה שזה לא יעבור. והנה. עבר. (אפשר גם לשים פלסטר לזרז הליכים).

במחקרי חינוך, אחד המסיחים הגדולים הוא הזמן. כי מי יודע מה עשתה הפעילות החינוכית - פדגוגית שלי, אולי, הם פשוט, גדלו? במחקרים מדעיים הזמן הוא אינרטי, לא מגיב או משפיע, ממשיך בשלו מבלי להתערב בתהליכים הכימיים - ביולוגיים, רק מואיל בטובו לתת להם, אין איך לומר את זה אחרת, זמן…

אולי אחד המושגים הכי לא ממשיים - רוחניים, הזמן. וכמו במדע, גם בנפש, הוא נותן לנו מרחב לתהליכים שאמורים להתרחש בתוכנו. יש לנו זמן לעבוד, לשפר, לשקם. להצליח 'לארוז' את החוויות לכדי משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו, משהו שאפשר גם להבנות ממנו ולגדול. האמונה באדם היא קודם כל לתת לו זמן.

עברנו את 'עשרת ימי תשועה'. אומרים שהם היו הקשים ביותר מקום המדינה. לאחד שנולד אחרי 1948 וגם אחרי 1973, כן. בוודאי. לא יכול להעיד על תושבי גוש עציון החרב בימי הזיכרון - עצמאות 1949 (רשמית יום הזיכרון התחיל ב-1951) ולא יודע איך הם נחוו ונחגגו ב-1974. האמת, גם לא יכול להיות לי מושג איך הם נחווים ונחגגים בשנים 'רגילות' אצל אלו שביקר אותם השכול. מה עושה להם הזמן? אני יכול רק ללקוט עדויות. רק להקשיב מקרוב - רחוק. הזמן והאירועים שבו, עוברים דרכנו, דרך מסננת הגוף - נפש - ערכים שבנו. מותחים (גם קרעים, שברים), מנפחים, מאפשרים, מזכים אותנו, מחייבים להשתנות, עם הצלקות, עם קמטי הצחוק.

לפני ה'שבת שלום' ולפני הרעיון לפרשה, מזמין אתכם לשני שירים שתפסו אותי בעניין הזה. מה עושה הזמן ומה לעשות איתו. מוזמנים להגיב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברק פלדמן / צלקות

אוֹמְרִים שֶׁהַזְּמַן מְרַפֵּא אֶת הַכֹּל
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה לֹא מְדֻיָּק
זְמַן לֹא יָכוֹל
לְהָבִין אֶת הַכֹּל
הוּא גַּם לֹא מְרַפֵּא, רַק כִּמְעַט

אוּלַי מִתְרַגְּלִים
לְחַיִּים אֲחֵרִים
לִכְאֵב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְהוֹת
אוּלַי עִם הַזְּמַן
שׁוֹכְחִים
אֵיךְ נִרְאֵינוּ בְּלִי צַלָּקוֹת

אָדָם בְּחַיָּיו / יהודה עמיחי
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

 

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל

אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.

 

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

 

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה

וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד

רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב

תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה

לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל

שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

 

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו

מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,

הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,

וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל על הגמ' כולהו שקיינא מפסחא עד מעצרתא כו' [שפת אמת, אמור, תרל"ג]:

מימד הזמן ביהדות לא אינרטי בכלל. יצוקה בו קדושה. המקובלים הסבירו (לא שאני עוד מבין את הפרטים) שלכל יום בספירת העומר יש משמעות, נתנו בו שם. נתנו בו 'בחינה'. אבל, פשט התורה הוא שכל מה שצריך לעשות בימים האלה הוא לספור. לתת לזמן לעבור. לתת אפשרות לאדם לשהות. להבשיל לאט לפני ש'מפילים' עליו תורה, הר כגיגית.

וגם עתה, אומר ה'שפת אמת' הזמן בכלל, ימי הספירה בפרט מסייעים. קחו זמן לעכל את פסח, תנו לו לשקוע בתודעה. יש גם עזרה, 'כל המשקים טובים בימים האלה'. המסילה, אמנם, מובילה ישירות לשבועות, המסלול הזה נקבע מראש, יש גם דחיפה מלמעלה, אבל,  יש אחריות לניצול הזמן, יש אחריות לפעול בו.

קדושים תשפ"ד

 בס"ד

"איך אפשר?" היא שאלה כשהמנחה דיבר על אמון. "הרי יש מגזר שלם שלוקח מילארדים ו…". המנחה, ברוב חוכמתו ונסיונו, רק ענה לה שאותו "מגזר שלם שלוקח מילארדים" יכול להיות גם המגזר שלה בעיניים של מישהו אחר…

המקום, אי שם בחור 🙂 במרכז הארץ. האירוע, מפגש לאנשי חינוך של תנועת ה'רבעון הרביעי' שבמשפט אחד, מנסה לבנות את הקומה הבאה של המדינה מתוך פוליטיקה של הכנסת אורחים, המחליפה את הפוליטיקה של הזהויות.

אמון הוא תודעה, המבטאת יחס כלפי המציאות, בו מאמין נותן האמון כי הגורם בו ניתן האמון, יכיל תכונה מוגדרת אחת או יותר בעתיד… ("אמון", ויקיפדיה)

מהי אותה "תכונה מוגדרת" שבה נותנים אמון? היא יכולה להתפרש במובנים רבים, החל מאמון במקצועיות, אמון ביכולת לשמור סוד, אמון שלא אפגע… המעגלים השונים בונים סוגים שונים של אמון. מהמעגל הקרוב אלי ביותר, אצפה, סביר להניח, לסוגי אמון שונים מאשר מהציפייה לאמון בעבודה ובמעגלים חברתיים רחבים יותר. במעגל הלאומי, בו צריך לחפש סוג של אמון מאוד רחב וכללי, התחברתי להגדרה שהוצגה בכנס - "ייחוס כוונות טובות ולא רעות".

נשמע פשוט? לחלוטין לא. כשהמנחה בקבוצה קטנה הזכירה את 'מצעד השפחות' כאקט שלא הובן עקב 'פער תרבותי', אי הכרת הספר והסדרה, התקוממתי (בלב מאוד, כלפי חוץ בעדינות). מבחינתי זה היה אקט של 'פער תרבותי' במקרה הטוב או בעל כוונות רעות במקרה הפחות טוב. אקט משפיל ומזעזע. אולי התמצית המזוקקת של ההסתה משמאל. לטענתה, כאחת שהייתה בקשר עם היוזמים, לא הייתה כל כוונה לפגיעה באשה הדתית או החרדית (שאחת מהן בתגובה מפורסמת- "אני בת של מלך"), אלא, רק להתריע על מה שנתפס כשינוי משטרי. הנה כתבות מצד זה ומצד שני, נסו למצוא את החרשים בשיח... ומצד שני, היא אומרת לי, הביטוי 'תינוק שנשבה' שגם הוא נועד להקל על הציבור החילוני ולבוא לקראתו, הוא ביטוי שנתפס פוגעני. אני רוצה לענות 'אבל…' ומבין שאין לזה תכלית. שאכן, ללא אמון של כוונות טובות, הצעקות שלנו יהדהדו רק את תיבת התהודה הפנימית, יעצימו אותה ואיתה נתבשל בתוכנו מבלי יכולת להבין ולקבל את האחר.

ביטוי חלקלק, ה'אמון' הזה. לפעמים הוא ניתן כמעט בחינם, לפעמים לוקח שנים לבנות אותו בעמל. חיסיון, זמינות, הקשבה, הקשבה, הקשבה, כבוד, ענווה תמיכה והתמדה, התמדה, התמדה, הם חלק מהכלים לבנות אמון, לשבור, ולו במעט, חומות בצורות, של עם, של אדם.

שבת שלום,

איתן.

ובמד' ואתה מרום רוממות אתה נוהג בעולמך. הוא כנ"ל שהקב"ה עשה להיות הנהגות כל הבריאה ע"י זה התרוממות שמרימין המעשים לכח השורש שלמעלה מהטבע שנק' מרום עי"ז [על ידי זה] יש להם קיום וז"ש [וזה שכתוב] רוממות אתה נוהג כו'. וז"ש קדושים תהיו כי קדוש א"ה אלהיכם פי' שכוחות שלכם דבקים בי ומצד זה אתם יכולים להתקדש כנ"ל [שפת אמת, קדושים, תרל"ז]:

אני קדוש. אני מרומם. היחיד בעולם. בואו, בבקשה, תהיו קדושים, יתאפשר קשר. תושלם תכלית הבריאה. גם אתם יכולים, אני מאמין בכם.

איך זה יקרה? אומר המדרש 'רוממות אתה נוהג בעולמך'. מייצר גודל, מייצר שאיפות, תראו את הגובה. מצד שני, מוסיף ה'שפת אמת', הקב"ה טבע בבריאה את הקשר, את החיבור שבין מעשינו הקטנים לאותה הרוממות, את הדרך מלמטה למעלה, את ההדרגה לכתחילה.

אולי זו עוד דרך להציג את תמצית החינוך. יכולה להיות לך תמונת עתיד גבוהה, יש לי אמון בך, אני יכול להראות לך אותה וגם, כל צעד שלך חשוב, כל מעשה מוסיף עוד לבנה, עוד קומה.

אחרי מות תשפ"ד

 בס"ד

התבגרות. תהליך קשה. מותח את הגבולות. הפנימיים. החיצוניים. משהו רוצה לבקוע, לא תמיד ברור מה. לא תמיד ברור מי. אני? 

נכון, אולי לא כולם עוברים את תהליך ההתבגרות במשבר עמוק ובקרע, לא כולם סובלים, נתקלים בקירות, נתקלים בהורים, מרגישים חנוקים, אבל נראה לי שתחושת חבלי הלידה, הקשיים והבלבול משותפים לכולם, משותפים לכולנו.

הגוף משתנה. אינספור השלכות של דימוי, של דמיון, סקרנות, בהלה. המוח דוהר קדימה, מטיל ספק, שואף גבוה, חוקר גם את המעמקים… נִפרדוּת וקשר, עצמאות וחבל טבור. אינספור מילים לכתוב, שגם הן, בסופו של דבר יתקשו לזקק את הרגש.

היינו שם. חווינו. אבל, גם התרחקנו, התפתחה לנו נקודת המבט. דברים שראינו משם, נראים קצת אחרת מכאן. הזווית השונה והמרחק מאפשרים ראייה כוללת יותר, תמיכה, הבנה, ראיית עתיד, ראו ילדים, עוד תוכלו לעלות מעל הכאן ועכשיו. כל ילד צריך מבוגר, כדי שיוכל להאמין, שיהיה לו חוט מקשר בין שמיים גבוהים ורחוקים, עם בהירות שנראית בלתי מושגת, אל הארץ שלפעמים מלאה בוץ וטיט.

כשהתרחקנו, נרגענו במידת מה. בגרנו. אם כי, נדמה לי, לא מעט פעמים, שאמנם גבהנו, אך, אנחנו שוכחים להביט אל השמיים. או מתעקשים לראות בהם מורכבות מתסכלת, במקום, לפעמים, הכחול, הפשוט והנקי. שמרוב הסתכלות למטה לארץ ממרומי המבט הגבוה, אנחנו נופלים שוב ושוב לראייה צרה ומוגבלת.

כך קרה לי השבוע. דיברתי איתן השבוע על ההתמודדות בין כוחות הגוף לנשמה, על הקושי של הנשמה בכניעתה לכוחות הגוף הדורשים מאוויים כאן ועכשיו. והן לימדו אותי כי הן במקום קצת שונה. הן לא נבהלות מכוחות הגוף - טבע, הן חוששות למאסרהּ של הנשמה. איך עוד אי אפשר לדעת מיהו אלוהים? איך לא מגיעה גאולה? איך אפשר עוד ועוד להגדיל את מקומה של הנשמה בחיים שלי? אני רוצה יותר מזה!

הֶחְזִירוּ אותי אל השמיים, עכשיו, אני יכול יותר, לסייע במשהו, להרים אותם מהארץ.

שבת שלום,

איתן.

במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי [...] וי"ל עוד כי ידוע שיש ג' בחינות עולם שנה נפש. שהוא ענין נפש האדם. וכלל הבריאה. והזמן. והכל תלוי בתיקון נפש האדם [*שעי"ז] הכל מתוקנים. וז"ש אם אין אני לי לתקן נפשי. וכשאני לעצמי כו' כי לא די בזה וצריך (גם) הוא לתקן [*גם] כל הבריאה. וגם הזמן ניתקן ע"י. לכן אם לא עכשיו אימתי כי גם שעה זו צריך לתקן והיא עוברת. לכן כשיחשוב האדם שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ה]:

שבת ראשונה של אחרי פסח, שבת ראשונה של קיץ בה נהגו להתחיל ללמוד את מסכת אבות שבמשנה. מפרש ה'שפת אמת' את המשנה שהפכה להיות גם ביטוי נפוץ. הביטוי מדגיש את חלקה הראשון של המשנה - אם אין אני לי, מי לי? אם אני לא אעשה בשביל עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. לעיתים במקום אחריות אישית, המשפט מביע דווקא בדידות.

ה'שפת אמת' מפרש אותו קצת אחרת. כן, יש לי אחריות אישית לתקן את עצמי, את קומת האדם. אבל, אני אחראי גם על שתי ה'בחינות' האחרות. הזמן והעולם. מול העולם, מול האחר - 'וכשאני לעצמי - מה אני?' אם אני מרוכז רק בעצמי, אז אני 'מה' ולא 'מי'. מנותק, חֵפֶץ בעולם, לא אדם מְתַקְשֵׁר. וגם, אחריות על הזמן, מרחב הפעולה שקיבלתי, 'אם לא עכשיו - אימתי?' עכשיו זה הזמן הנכון, תמיד. הזמן הזה, עכשיו, עובר.

מבדידות, מראיית עצמי במראה בלבד, מלראות את העולם רק דרך העיניים שלי, המשנה רוצה ללמד אותנו את האחריות ההדדית, את המעגל המפרה, את האחריות האישית והכללית לתיקון.