בס"ד

פרשת "שלח לך" תשע"ו

השבוע נפרדנו ממחזור נוסף של תלמידות י"ב. לא משנה איך היו שנות הלימוד, לא משנה כמה "נאבקתי" בתלמידי י"ב במשך השנים ללמוד, ליזום, לשמוע ולהשמיע עוד קצת (ועוד כל מיני דברים שרציתי), בסופו של דבר, כאשר מגיעים לרגע הזה של הפרידה, יש את היכולת הטובה ביותר לראות את הכל ב"זום אאוט", מבט כולל ורחב של כל השנים ובדרך כלל בסוג כזה של מבט רואים את הטוב (להבדיל זה מה שרואים כאשר נפרדים מאדם שנפטר), לא בגלל שמתעלמים מהקשיים, לא בגלל שרוצים לשכנע את עצמנו שהיה רק טוב, אלא, זה באמת נכון שכמעט תמיד הכיוון הכללי הוא התקדמות שהכיוון הכללי הוא טוב, גם אם היית רוצה לראות את הפרטים קצת שונים. וכשאתה עוקב במרחק של אפילו שנה אחרי מסיימי השמינית אתה רואה, לרוב, לשמחתך, את אותם הדברים שידעת שקיימים בתלמיד הולכים ונובטים. אז גם אם יש צביטה קטנה (אגו?) בכך שזה לא קרה "אצלי", האמונה בכל הדבר הזה שקוראים לו "חינוך" מתחזקת.

אבל, יש קשיים, המעבר בין עולם תיאורטי של לימוד, שגם העשייה בו מאוד מובנית ומודרכת אל עולם המעשה, הצורך להשתלב בו, אותו יום יום המלא בקשיים, הצורך להתמודד עם מצבים ואנשים ללא אותה התמיכה שקיבלת בשנים שהיית תלמיד או ילד קרוב לבית, המעבר הזה קשה. בעולם הפסיכולוגיה אומרים כי החיים, החל מהלידה, רצופים מעברים ואם לא עשית את המעבר נכון, אתה עוד תתמודד עם החוסר הזה בהמשך, אם לא מיצית את השלב הקודם והרסת אותו (ומכאן התחושות הקשות והבעיות בזמן המעברים כמו בגיל ההתבגרות), הרס ההופך ליסודות של השלב הבא, אותו שלב הבא יהיה בנוי על יסוד רעוע ולא יציב.

בני ישראל במדבר חיו בעולם הקרוב לגן עדן, אוכל, בגדים ושאר הצרכים יש בלי הגבלה, את הופעת הקב"ה רואים בקלות ממש עין בעין ונמצאים תחת השגחתם הרוחנית של משה, אהרון ומרים. שניים עשר המנהיגים של העם הזה מגיעים לארץ ישראל ומתברר להם מה אמור לקרות בעוד כמה ימים; חקלאות, בנייה, פוליטיקה, עבודה, כסף...בלגן ולכלוך. עשרה מתוכם אומרים – "לא רוצים!", לא רוצים לרדת מעולם הישיבה הקדושה לעולם של צבא ועבודה, רק נתרחק ככה מהקדוש ברוך הוא!. באותו אופן אפשר לפרש את המחלוקת בין יצחק לרבקה; הקשר הפנימי של הקדוש ברוך הוא עובר בוודאות ליעקב, אבל הארץ? ליצחק הייתה מחשבה שהיא תינתן לעשיו, שהוא יעבוד ויילחם עבור יעקב שימשיך לשבת בישיבה. רבקה הבינה שברכת הארץ היא הברכה של הקשר הפנימי עם הקב"ה, שכן, לעבוד ולהילחם זה מלכלך, אפילו אפשר להיפגע גופנית ורוחנית (ובהחלט זה קרה לאחר הכניסה לארץ), אבל זוהי האחדות של האמתית של קידוש ה' בעולם, לגלות את הופעתו בכל אלמנט של החיים, גם זה הנראה לכאורה רחוק ממנו מאוד.

לאורך הגלות הארוכה ועד ימינו אלו, המוטיב הזה של המרגלים ממשיך להופיע, אותו חוסר ביטחון לאומי, אותו רצון להפריד בין הקודש למה שנראה כְּחול, אבל החוסר ביטחון הזה גם מעיד, בעצם, על תכונת הענווה של העם ובסופו של דבר יתברר כי הרצון שלנו למדינה הוא לא רצון של אינטרס כלכלי / פוליטי / מדיני / בטחוני בלבד, אלא, הוא הדרך לבצע את המשימה אשר הוטלה על העם הזה, אשר תביא, בסופו של דבר לשלום והצלחה בכלל העולם.

זה, אולי, מה שמסביר איך תקומת עם ישראל בעת החדשה ותחילתה של הגאולה, לא קמה מתוך הממסד הרבני (על אף שהיו רבנים שהיו ציוניים, אך הם לא הובילו את כלל העם), אלא, דווקא, ציבור חילוני שלא חשש לצאת מהעולם הרוחני של הישיבות אל העבודה. הגמרא במסכת סנהדרין הדנה בימות המשיח (סנהדרין צח:) מביאה את המימרא הבאה:

אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר [93], שנאמר (ירמיהו ל ט) ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם; 'הקים' לא נאמר, אלא 'אקים'. [94].

"אחר" המוזכר בגמרא הוא בדרך כלל כינוי גנאי לאדם אשר יצא מן הדת ואכן בעת הזאת העמיד לנו הקב"ה דוד (בן גוריון) אחר, אדם שלא היה דתי, אבל היה בו את אותו העוז של כלב בן יפונה ויהושע בן נון לומר מול כל המתנגדים מבית ומחוץ "עלה נעלה וירשנו אותה" והשאר היסטוריה...

"שלח לך אנשים.." רש"י מפרש את ההדגשה של המילה "לך", שלכאורה מיותרת, בכך שהשליחה הייתה בשביל משה ולא רצון ה', לא אכנס לסוגיה הזו, אלא, לנסות להתחבר לאותה שליחה של משה, אותה תחושה של - חינכתי את הדור הזה (עוד מעט יתברר לו שהם הולכים להישאר 40 כיתות...), אני סומך על הבחירות שלו ושולח אותו לדרכו בביטחון כי "שלוחו של אדם כמותו", היכולת הזו של להתגבר על התחושה של "בוא תהיו לידי", "את הדבר הקשה אני אפתור" ולשלח את התלמיד שלך לדרכו כדי שיוביל היא תכלית החינוך האמתית בעיניי.

אז לכם, מסיימים ומסיימות יקרים ויקרות (ולא רק מסיימי י"ב..), על אף הקשיים ואולי גם בזכותם, אני סומך עליכם, המשיכו לעלות, לעשות ולפעול, אל תפחדו לפעמים גם להיפגע ולהתלכלך כל עוד אתם בטוחים באמונתכם בצדקת הדרך. אני כאן בעורף שלכם לדיבור, לייעוץ, להקשבה ואשמח גם להיות אתכם בחזית ההובלה בכל דבר שתבחרו לעשות.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת בהעלותך – יציאה לחופש הגדול

חופש!!!!!

אבל עוד כמה מילים על שנת הלימודים שחלפה, כל אחד ואחת מנקודת מבטו השונה; האתגרים, ההצלחות, הכישלונות, מה למדתי, מה עשיתי ומה הייתי עושה אחרת. אני חושב שנקודת המוצא צריכה להיות סיפוק על ההתקדמות והעשייה והתרגשות לקראת היכולת לתקן בשנה הבאה. אני מסתכל אחורה על הדרך שעברתי השנה, רואה את הדרך ומתמלא סיפוק, כי אני רואה את הדרך כולה כיחידה אחת, גם אם במהלך הדרך הזאת היו כמה בורות שנפלתי בהם, הרי שדרך ארוכה נגלית לעיני במבט לאחור ודווקא גודל הדרך ממלא אותי בתחושת אחריות לדרך שצריך לסלול בשנה הבאה ב"ה.

כידוע יש שתי סיבות להיות מורה – 1. יולי. 2. אוגוסט (והאמת שיש עוד סיבות: חגי תשרי, חנוכה, פסח, הצגת שביעית....), אבל אני חושב שאחד הדברים הטובים ביותר שיש במקצוע ההוראה הוא דווקא ספטמבר. הידיעה הזאת שגם אם שגיתי ופספסתי והקשר עם התלמידים קצת צלע וציוני הבגרות... עוד מעט אני אוכל להתחיל מחדש, עם כיתה חדשה, עם אותה כיתה שבגרה, לתקן מערכים... זו מתנה נפלאה שכל מורה ותלמיד צריכים להעריך, אין את זה בהרבה מקצועות.

ה'שפת אמת' מביא על "ויעש כן אהרון" המופיע בפרשת בהעלותך: שלא שינה (ציטוט מדברי רש"י) כי עשה מעשה המצווה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם שבהתחלה מתעורר לטוב, אח"כ נשכח ממנו וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר..." ה'שפת אמת' עונה בהבלעה על השאלה, מה השבח הגדול של אהרון ש"לא שינה"? ברור שאסור לשנות ממה שאמר הקב"ה! אם היה משנה, היה חוטא! אלא, שאהרון קיים בהתרגשות ובכוונה את מצוות העלאת הנרות בכל יום כאילו עשה זאת בפעם הראשונה המרגשת בחנוכת המשכן.

כאנשים מאמינים, המילה "חופש" תמיד שמה אותנו באיזה מתח, הרי הקונוטציה הטבעית של חופש = אני יכול לעשות מה שאני רוצה, מנוגד (לפחות בראייה שטחית) באופן הכי בסיסי לקיום תורה ומצוות; מניין בבוקר, תפילות, תשעת הימים, סרטים, צניעות ועוד ועוד.. כולנו יודעים לצטט את "עבד ה' הוא לבדו חופשי", אבל לך תסביר את זה לעצמך כשאתה רוצה עכשיו משהו כל כך...

חופש הוא דבר נפלא, חידוש הכוחות, זמן להעמיק את החברות ולעסוק בכל אותם דברים שלא הספקנו במהלך השנה והחופש גם מאפשר את העצמת האחריות והבגרות, מתוך זה שישנן הרבה התמודדויות שעלולות גם להוביל לנפילות גדולות מאוד וסיפורים על כך יש בלי סוף ומכאן החשש של ההורים והמורים. אם כן כיצד להתמודד עם כל אותם האתגרים כדי שיובילו אותנו להרוויח מהחופש ולא להפסיד?

המשנה במסכת אבות אומרת (פרק ב' משנה ד') : הוא (רבן גמליאל) היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו .בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.

מה הכוונה בלעשות את רצוני כרצון הקב"ה? אלא, ('שפת אמת') שהאדם צריך להאמין שהרצונות שיש לו הם לטובה, חלקם משום שהם באמת טובים וחלקם יכולים להיות טובים אם ינוצלו הכוחות שלהם לטובה, בפרשה: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (במדבר י"א ד'), האספסוף מתאווה לתאווה, תאווה נשמעת שלילית, אבל בלי תאווה, בלי רצון חזק האדם לא יכול להתקדם לשום מקום, שום טוב לא יצמח כי אין כוח, אז כאן התאווה הייתה פסולה, גם בחטא העגל הרצון לקשר עם אלוהים הוא רצון טוב רק לקחו אותו לכיוון השלילי, לכן על האדם להכיר את רצונותיו, את כוחותיו ויכולותיו ולתעל אותם לכיוון חיובי.

אז כן, צריך להעמיק בלימוד של מהו רצון (כפי שכתבתי למעלה) ומהי בחירה חופשית (בהזדמנות אחרת) ואיך בכלל לתכנן את הבחירות שלנו, אבל בואו נהיה מעשיים; נצלו את החופש להיות יותר עם המשפחה, לא רק באיזה חופש מרוכז בסוף אוגוסט, אלא, אפילו לאכול יחד ארוחות של ימי חול, לשחק ולדבר יחד (לא על בית ספר! J), העמיקו את קשרי החברות בטיולים או בכל פעילות אינטנסיבית יותר שהיא גם מהנה וגם מצריכה שיתוף פעולה (ללחוץ על ה-PLAY בשלט ביחד לא נחשב.. ;) ), קראו ספרים ובעיקר תהיו עסוקים בעבודה, בהתנדבות ובכל מה שעושה לכם טוב.

שבת שלום לכולם,

לתלמידות האולפנה – תהנו משבת האולפנה,

חופש מוצלח בו אשמח להיות בקשר.

איתן

אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם ]...[ ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב. )אורות התשובה פרק טז(

בס"ד

פרשת "נשא" – שבועות

אנחנו עוד עם הרוח של ימי התשועה, מסלול שהוביל את העם מהשואה להקמת המדינה ולשחרור ירושלים ושוב אנחנו מקבלים תזכורת נוראית שזה עוד לא הסוף, התקדמנו במהלך הגאולה מרחק ניכר ויש לחיות בתחושה הודאה על כך, אך אי אפשר לנוח על זרי הדפנה, לא במובן הביטחוני ולא במובן התודעתי. בשירת האזינו נאמר: "הם קינאוני בלא אל, כיעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דברים ל"ה, כ"א), במקום שאנו נשאיר את הזהות שלנו חסרה, לתוך המקום הזה ייכנסו אויבינו, בעבר זה היה עוון עבודה זרה "לא אל" והיום הפלשתינאים "לא עם" נלחמים בנו במקומות שאנחנו כעם עוד לא קיבלנו החלטה  שהזהות שלנו נמצאת שם ולכן המריבה על יהודה ושומרון וירושלים, כאשר אנחנו כעם נכריז בגלוי על הכלת המקומות האלו בזהות הלאומית שלנו לא נצטרך להתמודד שם עם אויבים מבחוץ.

הקשיים של החיים בארץ לאורך הדורות, אך גם בימינו מביאים את הצורך לבירור בדבר צדקת דרכינו הן התורנית – ערכית והן הלאומית – פוליטית. נהוג אולי לחשוב כי חג הפסח, בו יצאנו ממצרים ונהינו לעם הוא ההוכחה שלנו, אך כפי שאביא[1] בהמשך נראה כי הקורות את אבותינו בפסח היווה רק את התשתית ליכולת שלנו היום להוכיח הן את יהדותנו והן את השייכות הלאומית שלנו לארץ ישראל, כאשר ההוכחה הסופית הגיעה עם מתן תורה.

אז מהי ההוכחה? מה צריך בשביל להאמין? יש המשבחים את אותם אנשים אשר יש להם "אמונה טבעית", למה? כי הרב אמר... חשבת על זה? ...לא.. בני ישראל במצרים לא היו כאלה[2], בני ישראל במצרים חיו באומה המתקדמת ביותר מבחינה מדעית ופילוסופית שהייתה אז, הם הכירו חרטומים ומכשפים והעובדה שגם משה יודע לעשות כמה טריקים לא משכנעת אותם, במה הם כן מאמינים? במסורת אבותיהם על ההבטחה בברית בין הבתרים שיבוא גואל ויוציא אותם ממצרים חזרה אל ארץ כנען, אם כך משה מבחינתם הוא מנהיג פוליטי אשר מקיים את אותה ההבטחה והקטע של "נלכה ונזבחה לאלוהינו" שמשה אומר לפרעה, נתפס גם בעיני פרעה וגם בעיני העם בין תירוץ לבריחת העבדים לבין הודאה לאל במעשה פולחני, דבר מאוד מקובל ונפוץ בין העמים.

אבל אז מגיעה הפתעה לא צפויה, משה מודיע לעם כי בעוד שלושה ימים בני ישראל יהפכו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" עם אשר אמור להיות אור לגויים בקיום חוקים ומצוות...בני ישראל קצת סקפטים ולא מאמינים למשה ולכן באים בדרישה -  "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה..", רוצים לשמוע במו אוזנינו. במשך הדורות לפני מעמד הר סיני ועד ימינו אנשים יחידים דיברו על התגלות שלכאורה קרתה להם והקימו דתות, הן דתות עתיקות והן הדתות הגדולות של היום כמו האסלם והנצרות[3], אם כך, אולי גם אתה, משה, בודה עכשיו איזו תיאוריה פילוסופית, איזו דת מליבך וממנה את עצמך ואחיך לכוהני הדת! העם מכיר רק את תכנית ההגעה לארץ ישראל, מאיפה הגיעה פתאום התורה?!. משה חוזר לקב"ה אשר מרגיע אותו "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ההוכחה הנצחית תהיה התגלות של הקב"ה לפני כל העם. לשמחתנו הרבה, בני ישראל נהגו בחכמה ולא בחוצפה כאשר דרשו הוכחה שכלית ולא הסתפקו באמת התורה בכך ש"משה הגדול אמר" וכך קיבלנו את מעמד הר סיני, ללא ההתגלות במעמד הר סיני, היהדות הייתה באותו המעמד של הדתות אשר מבוססות על דברו של אדם יחיד.

נחזור לעניין ההוכחה ולה שני מרכיבים:

1.   1. התגלות לעם שלם – בכל סיפורי העמים, מהעתיקים ביותר ועד החדשים אין אף עם המתאר התגלות לעם, לקבוצה בעלת אופי לאומי ויש אלפי אלפי סיפורי עמים כאלו.

" כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו     השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי   (דברים ד' ל"ב- ל"ג).

2.   2. סיפור חוויה שהיא מחוץ לאדם – להבדיל ממה שאנשים מסוימים רוצים להגיד כי האדם המציא את אלוהים כי היה חסר לו משהו, חפש נקודת משען בעת צרה וכד', סיפור כזה של מפגש בין ישות בוראת לבין האדם היא זרה לאדם. ניקח לדוגמה את המיתולוגיה היוונית, האל הבורא כאוס (התהו ובוהו) וצאצאיו עד קרונוס אינם משמשים כמעט כמושא לתפילות של האדם או למפגש, האלים להם עובדים הם אלים "מוחשיים" אלים שתכונותיהם הם תכונות המוכרות לאדם: מלחמה, אהבה... מדוע לא לפנות לאלים הגבוהים? לבורא? אלא שהאלילות היא בעצם אתאיזם – אין משהו שהוא מעל עולם הטבע וגם בא במגע עם האדם. לכן עם המגיע עם סיפור מופלא שהוא לא היה יכול להמציא (מי חשב בכלל אז על האפשרות של מפגש בין אלוהים לאדם?) – הוא דובר אמת (בסוף הדברים אביא סיפור המדגים עניין זה).

כך שבעצם מעמד הר סיני מגלה רטרואקטיבית גם מי ברא את העולם ומי הוציא את בני ישראל ממצרים, אין כאן כמה ישויות, אלא אחת (חפשו בעשרת הדיברות את בריאת העולם ויציאת מצרים) והיא זאת שהתגלתה לבני ישראל.

עוד יש לכתוב המון על מעמד הר סיני, משמעות קבלת התורה במדבר, משמעות קבלתו בכפייה (הר כגיגית), אבל אני משתדל לשמור על מסגרת לא ארוכה מדי.

אסיים בסיפור אותו מביא הרב שרקי על הדרך לזהות דבר אמת:

מעשה בזליג (וכמובן שביידיש זה נשמע יותר טוב..), ילד חרדי טוב ממאה שערים אשר מגיע הביתה מוכה וחבול, פניו נפוחות וחולצתו קרועה, לשאלת הוריו מה קרה, הוא עונה כי מענדל השכן נתן לו מכות. על פניו סיפור הגיוני, כולם יודעים שמענדל הזה פרחח יושב ברזלים, אבל יש גם סבירות שזליג עצמו טיפס על עץ כדי לראות מה קורה בטיש של הרב ונפל... אם כן, יש כאן ספק.

שבוע לאחר מכן מגיע זליג הביתה ומדקלם שיר עם יפני עתיק (ביפנית צחה), הוריו ההמומים שואלים מניין לו השיר? זליג עונה כי הוא פגש איש מלוכסן עיניים נמוך שלימד אותו זאת. מאחר ויפן ובוודאי השפה היפנית אינם חלק מהמושגים של זליג הרי בוודאי שהוא דובר אמת.

שתהיה שבת שלום וחג שמח,

איתן

---

[1] גם השבת, ככמעט ככל שבת אני מביא מדבריו של הרב אורי שרקי כבסיס לדברים

[2] עיינו במה שכתבתי בפרשת אחרי מות על דרגות האמונה במשה, כאן היא תגיע למימד העליון

[3] ניתן לחשוב כי דברים כאלו יכלו לקרות רק בעת העתיקה, אך כנסו לויקיפדיה על דת המורמונים ועל סיפור ההתגלות של גוהן סמית' – מיליוני מאמינים לסיפור התגלות של אדם יחיד לפני כ-150 שנה!

פרשת במדבר תשע"ו

שלום לכולם, אני לא נמצא ליד מחשב וכותב מהנייד, אז סלחו לי על העריכה..
שבת פרשת במדבר תשע"ו

מדי פעם בפעם תוהה האדם האם הוא נמצא במקום הנכון, בתפקיד הנכון וכן האם הוא מנהל את חייו במינון הנכון של בין להיות עם הציבור (משפחה, קהילה, חברים..) ובין להיות עם עצמו, לעשות עכשיו מעשים שהם רק בשבילו (מה שקוראים בבני עקיבא -"בין היחיד והיחד").
תפקיד ניהולי, כך נראה לי,  מחדד את השאלות הללו בעצמה, האחריות,  השקעת הזמן בציבור על חשבון הזמן שלך עם עצמך והמשפחה ומעל הכל החובה שלך לקבל החלטות לטובת הציבור להן יש השפעה על חייהם של אחרים, בעיקר על הפרנסה שלהם, מביאים אותך לחשוב אם אתה במקום הנכון ולנסות ולשקול כל צעד וכל החלטה. לפעמים יש זמן לקבל החלטה בזמן סביר המאפשר חשיבה והתייעצות ולפעמים צריך לקבל אותן מייד ולקוות שעשית טוב ולמצוא חן בעיני אלוהים ואדם.

הפרשה והספר פותחים במניין של בני ישראל במדבר, מניין המתייחס למנהיגים וכל שבט ושבט בפני עצמו. מדוע יש לקדש את השבטיות, את השונה? לפני רגע התפארנו ב"ויחן שם ישראל כנגד ההר.." כאיש אחד בלב אחד! מדוע לא להפסיק את השבטיות, את העדות על מנהגיהן השונים ולהיות כולם יהודים ישראלים?? במיוחד שיש נביא כמשה, התורה רק עכשיו נתנה ואין בעיה של פרשנות שונה, של מנהגים שהשתרשו? ואם יש, הולכים למשה שיפתור את הספק!

ה"שפת אמת" מביא כי אכן ישנם שני מצבים ושתי מדרגות;  מדרגת מתן תורה, בני ישראל ללא חטא ("צדיקים") מצליחים להיות נביאים כולם ולשמוע ישירות את הקב"ה מדבר איתם ומהבחינה הזאת הם אחד, מאחר והתדבקו ישירות בנקודה הכי עליונה - המקור של שורש נשמתם המאוחד לכלל העם, אך לאחר הנפילה בחטא העגל והחזרה בתשובה ("בעלי תשובה") היה צורך במשהו שיעזור להם להיות מחוברים לאותה הנקודה ולהמשיך ולתפקד כעם אחד שיש לו מטרה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואותו כח עזר היו הדגלים, החלוקה לשבטים, כן, אמנם יש כאן משהו שנראה נפרד, יש לך צבע אחר, מנהיג אחר, תפקיד אחר וכוחות אחרים, אך דרך זה שתכיר אותם ותכיר בכך שישנה מטרה משותפת לכל הצבעים תוכל לחזור להבין ולהגיע לאותה מדרגה גבוהה והכי פנימית ואמיתית בה אין שוני כלל בין אחד לשני (ואולי זו עוד משמעות לכך שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים לא עומדים בה...)
זהו גם תפקידו של המנהיג (הרשמי, זה שאינו רשמי וכמובן שכל אחד הוא גם מנהיג של עצמו) להכיר בייחוד של כל אחד במטרה להביא אותו ככח המעלה את כולם למטרה אחת גבוהה יותר. (זה גם אחד ממאפייני המדבר, אבל על כך אולי בפעם אחרת)..

שנזכה לראות מעלת חבירנו (וגם אלו שבינתיים נראה שהם לא חבירנו) ולא חסרונם.

שבת שלום,
איתן