פקודי - החדש תשפ"ה

 בס"ד

"תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו" טען ארכימדס. אם יהיה לי מרכז כובד יציב, אוכל להציב עליו מנוף ובעזרתו להרים את הכל. המנוף הפיזיקלי מקטין את הכוח שצריך להפעיל כדי לבצע עבודה (מי שהתנסה בהחלפת גלגל ברכב, למשל), אבל בשביל זה צריך להשקיע בדרך ארוכה יותר, במנוף ארוך יותר. נקודת משען כזאת, מעשית ותאורטית, עליה אפשר להשען, לחסוך בכח ולאפשר עבודה שהייתה נראית קודם בלתי אפשרית, נקראת 'נקודת ארכימדס'.

השבוע, שוב, נכנעתי לפייסבוק. הרגשתי צורך וחובה לענות כנגד הטוענים עליי. לכאורה טוענים כנגד פוליטיקאים, אבל, בסופו של דבר, כך אני מרגיש, הטענות הן נגדי. אני מנסה לנהל שיח וחווה חירשות איומה. עיוורון. ולרוב גם אילמות של התעלמות. ה-קונספציה של 'הרוב המשתלט', הרס וחורבן של כל דבר טוב ויקר. ואני רוצה לומר להם 'תבינו'. וש'אין לכם מה לדאוג' ויותר מזה, זו הרי בדיוק החוויה שלנו בעשרות השנים האחרונות, כולל בימים אלו. ונכשל. ואני רוצה לומר 'בואו ותהיו הרוב איתנו!!' ונתקל בתהום פעורה.

חושב לא מעט, כמו אנשים טובים אחרים, על נקודת המשען הארכימדית שיכולה להניף את המציאות. לא לביטולן של המחלוקות, לא חושב שאפשר (וצריך) להעלים אותן, אבל, בהחלט, אפשר (וצריך) לחיות איתן, מתוך איזשהו יחד. שירות צבאי/לאומי? בהחלט כדאי, חשוב וחובה לדחוף לשם. שאלת הזהות, כן, על זה, בסופו של דבר יקום וייפול דבר. מנוף חזק, הדורש, דרך ארוכה. איך נמצא נקודה לאחדות מעשית, הסיסמאות לבדן לא עובדות… יש לכם רעיונות אחרים?

האביב הגיע מוקדם מדי (או, שהחורף פשוט לא הגיע). ניסן בא. לטבע יש את המנופים שלו, הוא מתחדש בלי יותר מדי לבטים. זה הזמן לדרוש אביב. לבקש אותו. לסייע לו לבוא. מתחיל בעצמי, ממשיך החוצה. לחפש את הנקודה ממנה אני רוצה לצאת, אליה רוצה להגיע, להניח את כוחות המנוף שכבר גידלתי, לא לפחד מדרך ארוכה, גם לא להתמכר לאורך הרוח שלה, הדרך שאצור, על הנקודה שלי, הרי מאפשרת, גם לי, להניף את העולם!

כה אמר ארכימדס.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

פקודי ופרשת החודש אלה פקודי המשכן משכן העדות. במדרש תנחומא חביב המשכן כבריאת שמים וארץ דכתיב בהם עדות העדותי בכם כו' את השמים כו' ובמשכן כתיב העדות כו' ע"ש. כי הנה המשכן היה תיקון כל הבריאה כמ"ש בזוה"ק [בזוהר הקדוש] והיה לרמז כל הנמצאים איך הם מרומזים לדברים עליונים ותלוין במאמרו של הקב"ה. וזהו העדות שבנ"י מבררין בעוה"ז [בעולם הזה] עלמא דשיקרא שאין עדות רק לברר הספק. וכל הבריאה ג"כ עדות על ישראל שהרי ע"י בנ"י מבורר כבוד ה' שהכל לכבודו ברא. וז"ש רש"י מה טעם פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. פי' שבנ"י עצמם הם דבקים בשורש העליון מקום ההתחדשות עצמו כמאמר החודש הזה לכם מצוה ראשונה בשורש האחדות למעלה מהטבע א"כ [אם כן] כל הבריאה הי' רק לברר כח בנ"י אשר בכחם לברר כבוד שמים גם בעוה"ז הגשמיי. ובנ"י מקיימים העולם ועי"ז שהם משעבדים לבם למקום לכן הי' ביכולתם ג"כ לעשות המשכן בגשמיות ג"כ. והי' זה תיקון העולם שהמשיכו השראת השכינה בעשיה. וזה פי' החודש הזה לכם כי ההתחדשות דבוק בבנ"י. לכן בהיותם בעולם הפירוד מבררין זאת ההתחדשות בכל מקומות מושבותיהם [שפת אמת, פקודי - החדש, תרל"ו].

המשכן, כנקודת משען. מקום בעולם הגשמי, הפיזי, אליו כל אחד יכול להכנס. לברר איך העולם קשור אלי, גם ברמה האישית, גם ברמה הלאומית. להגיע, לעשות, להתחדש. נקודת חיבור של שמיים וארץ, של עבודה ותורה, חומר ורוח. ולכן גם באר של התחדשות. היכולת של כל אחד להביא את עצמו אל המשכן, למצוא את הייחוד שלו בתוך הכלל ולחשוב איך להתקדם, להבין שזה אפשרי ומתוך חווית הרוממות הזאת, לחזור הביתה ולעשות. כך נאמר על המשכן, כיום, קשה לתפוס את התחושה הזאת. אולי, אפשר לנסות להתחבר אליה מאותם זמנים בחיים שבהם הרגשנו איך הצלחנו להיות אנחנו, לפעול מתוך שמחה, מתוך שייכות למה שאני עושה.

'בלבבי משכן אבנה'. עד ואחרי שייבנה. להכיר בפרטיות שלי, בכוחות שלי, במה שאני עושה. לחתור למצוא את הנקודה של היחד. להזכיר לעצמי שיש מקום לכולם. שיש מקום לכולם. שיש מקום לכולם.

ויקהל - פרה תשפ"ה

 בס"ד

ערב יום הכיפורים / זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי [...] וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא. מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה. בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן, כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן… [מתוך 'כל נדרי', תפילה בערב יום הכיפורים]

אנחנו סוחבים על עצמנו הרגלים. בונים מסלולי חיים ברורים, נוחים. יותר קל ככה, יותר פשוט, יותר מקצועי, יותר מובן. מאוד חשוב. לדעת מי אתה, מהם הכוחות, היכולות, המיומנויות והתשוקות. תדע מה ללמוד - תדע מה לחשוב - תדע מה לעשות. תמצא את המסגרת. תשהה בה. אל תקפוץ ממקום למקום.

בנית מסגרת. מצאת מקום. תפסת, בזכות ולא בחסד, עמדה. זורם עכשיו יותר בנחת. 'לרוות נחת'. לפעמים, לא יכול לסבול, את הנחת. את הרוויה. מים עד נפש. גבול דק, בין מקום נכון, שלמות, למחנק. בין כלי יפה שבנית, לבין הצורך לשבור אותו, קטן מדי. לא מתאים. לא להשאר באותו מקום. לפחות במחשבה. לא להיות שבוי בתוך המוח שלך, אותן דיעות שלא זזות, גם כשהכל מסביב מתהפך. לאפשר לעצמך, להתחדש.

קשה לצאת מתיבת התהודה המהדהדת את הרעיונות והמחשבות שלך. כמובן, זה לא קורה לי, רק לצד הפוליטי / חברתי השני. לא קל להיאבק בתיבת התהודה. לא קל אפילו לפקפק בה, שלא לומר לשבור אותה. קשה לי מול חבריי המהדהדים רעיונות, שנראים לי אטומים אל מול המציאות, שבעיניי, צועקת להם בפנים. מתאמץ להיות פתוח כלפי חוץ, מקווה שמצליח, שגם אני לא שבוי, כדי לעשות עוד צעד אל עבר האמת. שלנו. שלי.

ערב יום כיפור. אי אפשר להכנס אל היום הקדוש, להטהר, לשוב, להתכפר, ללא שבירת תיבת התהודה של ההרגלים מהשנה האחרונה. ה'נדרים', ה'שבועות' וה'אסרים' שאסרתי בהם את מחשבותיי וידיי. בלי האומץ להיות חשוף, במקום לא מוכר, לא תוכל להסתכל פנימה, באמת, ביום הזה, ולשוב, בחזרה, אל מי שאתה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

*ותודה לליטל מור על המאמר שנפגש עם הנפש שלי בימים אלו של נסיונות התחדשות.

אלה הד' פרשיות שקלים וזכור ופרה וחודש. נראה כי ה ב' פרשיות אחרונות הם כענין הראשונים עפ"י הפסוק לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ושקלים הוא נדיבות הלב וזוכין עי"ז [על ידי זה] לרוח חיים כי לעולם יש נקודה בכל נפש ישראל להשי"ת [לה' יתברך]. וע"י התעוררות זאת הנקודה אף שאינו בתיקון השלימות זוכה לרוח. ואח"כ צריך האדם לשוב לתקן הנדיבות שיהי' בטהרה בלי תערובות פסולת. ואז זוכה להתחדשות הרוח. כי הכלל שכשיש קצת הרגשה לאדם צריך לבוא מזה לתשובה כי הוא התעוררות משמים לתשובה ולא לבוא ח"ו לידי גבהות. וכשזוכה לשוב עי"ז זוכה אח"כ להשיג עומק הרגש הראשון כראוי. כי בפעם הראשון אינו מתקיים עוד כמאמר שנה הכתוב לעכב. ובכל עת שצריכין להתחדשות צריכין מקודם לדבק בנקודה הקטנה כמו שהיא וכשזוכה להפיק רצון מה' אז ישוב בתשובה ויתחדש רוח חיים בקרבו והוא ענין הד' פרשיות ודו"ק [שפת אמת, פרה, תרל"ו]:

יש כאן תהליך, אומר ה'שפת אמת'. כדי להגיע אל 'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי'. הכנה לקראת השנה החדשה המתחילה בניסן. שיפה ושונה תהיה השנה. שתוכל להתחדש. 'לחדש רוח חיים בקרבו - והוא עניין ארבע פרשיות'. זו המטרה החינוכית שלהם. שתוכל להתחדש.

תסתכל על עצמך, רק מטבע קטן של חצי שקל. תעשה איתו, איתך, את הדבר הגדול של נדיבות, תתן אותו, אותך, אל הכלל. תזכה לרוח, לזיכרון, להבדלה בין טוב לרע. אז תזכה גם לראות איך מתגברים על הרע מכל, איך אפשר, לִפְרוֹת, לגדול, להתגבר אפילו על המוות. נולדת מחדש, תינוק הנושא את זיכרון העבר, גדול וחדש.

פורים - כי תשא תשפ"ה

 בס"ד

(תמונה באדיבות GPT)

'נוירוזת הגורל'. מעגל אינסופי. אתה חושב שאתה יוצא לדרך חדשה, אבל בסופו של דבר מגיע בדיוק לאותו המקום. אתה חושב שאתה בוחר. שהפעם זה יהיה אחרת. ומוצא את עצמך קשור לאותו מקום, עד שאתה לא בטוח שבכלל עשית דרך. אולי, היית כל הזמן באותו המקום. דז'ה-וו שמזכיר לך שאתה שבוי במטריקס. פרויד אומר שכנראה עוד לא פתרת משהו. אל תצפה לצאת ממנו עם לא עשית את השינוי. אין טעם לזרוק שוב ושוב את אותן הקוביות.

אין יותר מדכא לראות נפילות חוזרות. אין יותר קשה מלעבור את זה בעצמך. כבר היה נדמה שהצליחו לעשות מהלך שונה, אתה יושב איתם ומדבר וחושב שהינה בא השינוי ואז, משהו משתנה והם חוזרים לאותו המקום [אתה באותו המקום]... נכנס עם צוות האט"ן לבתים מסוימים וחושב 'מה הסיכוי של הילדים לצאת מהגורל הזה?' נוירוזת גורל משפחתית. והשאלה הלאומית הגדולה - האם עשינו שנה וחצי סיבוב ביער המלחמה, כדי לחזור ל-'6.10', או, שאולי, הפעם, נשבור את המעגל ונייצר בעצמנו את ה-8.10, חזק, יציב, מאוחד (בגבולות כאלה ואחרים)?

אבל, די, פורים. חג וחודש שחכמים מבקשים להרבות בשמחה. דווקא כי קשה. דווקא כי אנחנו עוד בשושן תחת מלך שיכור. דווקא כי נראה שלמרות ההצלה, אנחנו חוזרים לאותה הנקודה. ודווקא שם בשושן הבירה, או, שם, כשהגעתי לאותו עץ ביער שכבר ראיתי, ושאני מבין שאני הולך במעגל, דווקא שם, מגלה לי החג שאני יכול לשבור את הנוירוזה, שאני יכול, לאזור כוחות, להשען על הסביבה, לקום ולשנות את הגורל.

חג שמח, שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל [היה לו לומר] 'פור' למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א [אי אפשר]. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות [שפת אמת, פורים, תרל"א]:

גורל הוא דבר משונה. לא צפוי. המן מפיל את הפור שלו במקום אחד והקוביות מסתובבות גם אצל ישראל. שתי הגרלות, שני פור, פורים. גלגל המזל של ההיסטוריה הסתובב ונעצר על 'השמד את כל היהודים', שוב. המן הרים את יד שמאל ושלף את פתק 'לעזאזל'. וסיבוב הגלגל, אומר ה'שפת אמת' עובר לבני ישראל. רווח והצלה יעמוד ליהודים, זה בטוח, השאלה אם ניקח את הגורל בידיים, או, נשאיר אותו ל'מקום אחר', הצד שעובר דרך הסטרא אחרא, דרך השואה.

'רק שצריך תפילה וצעקה לישועתו' אומר ה'שפת אמת', אבל, אנחנו יודעים שהייתה שם אחת שיכלה לתת לגלגל להסתובב, לתת לגורל לעשות את שלו. היא אכן ביקשה תפילה, ביקשה אחדות, ביקשה להפנות את תשומת הלב של העם למצב, שיתעורר, ובעיקר, סיכנה את עצמה. והושיטה את נפשה לעצור את הגלגל המסתובב באכזריות. נעצר. רווח והצלה. הנה האור, צאו מהיער.

תצווה - זכור תשפ"ה

 בס"ד

דופמין. המוליך העצבי של התשוקה. העונג שבחיפוש ובגילוי. מה יהיה השלב הבא? מה יקרה עכשיו? הביולוגיה שלנו רוצה עונג, מחפשת דופמין, ולכן אנחנו מחפשים ריגושים, דברים חדשים, סקרנות וציפייה. כשאנחנו בתוך החיפוש, הריגוש, הבנייה, אנחנו לא רעבים, לא צמאים ולא צריכים לישון. נכנסים למרחב אחר של מציאות ויכולים להיות פרודוקטיביים, חדשניים עד כדי אומנות. או, לחלופין, לגלול שעות ברשת החברתית, לבדוק כמה צפו בבלוג שכתבנו (לא אני, כמובן, אנשים אחרים), לחפש את המתכון הכי מעניין, את המסעדה והקפה הכי טובים (אבל לא בהכרח להכין את האוכל, או לצאת לשם), העיקר שיש דופמין.

החכמה היא להבין את המצב בו חסר לך דופמין וללכת לחפש אותו. החכמה היא להבין את המצב בו יש לך עודף דופמין ששובה אותך בתוך כלא המטריקס ומקשה עלייך להיות אתה. זיהוי המצבים האלה, הוא לא פחות ממשנה חיים. לשלוט בדופמין. לשלוט בעצמך. יש דרכים. יש שיטות. תשנה מדי פעם. תתחדש, תתאתגר וגם, תגלה ממה מופרש לך דופמין שלא מקדם אותך ותעשה "צומות דופמין". 24 שעות בלי….

ואני. יוצא למסע. אסיים השנה ב"ה את עבודתי באולפנה בקצרין. במקום שהיה לי בית של התפתחות והעצמה ב-14 השנים האחרונות. יוצא ממנו כשאני אוהב אותו מאוד, יוצא למסע אישי לחדש את מאגרי הדופמין. לראות מה עוד אני יכול לעשות, איפה עוד אני יכול להתפתח. ההתחדשות מרגשת, קצת מפחידה. הפרידה מאפשרת לראות יותר טוב, מרגשת באופן אחד, מרגשת לא פחות באופן אחר... מסיים בהשלמה. מסיים בתודה.

היה לנו עודף דופמין של שקט. התרגשנו מחלומות של שלום. הדופמין הציף אותנו בציפייה על האפשרויות הבלתי נגמרות של כל מה שיש לעולם החומרי להציע לנו. גם העולם הרוחני שבה אותנו בדברי תורה גבוהים וערטילאיים, או, להבדיל, בתורות רוחניות אחרות. התמכרנו. הורעלנו. לא עשינו תהליכי גמילה מדורגים, קיבלנו משהו אחר…

צא.

הלחם בעמלק.

חייב לצאת מהשקט. המדומה. כי אם לא תצא, לא תוכל ל..

עצור. זכור.

צא.

אל תשכח.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

תצוה ופ' זכור במדרש יפה פרי תואר כו'. הענין הוא כי אין צריך לאורה. אכן כתיב להעלות נר תמיד. כי תורה אור. ומכש"כ [ומכל שכן] הקב"ה כולו אור. אבל הנר עיקר תועלת שלו להאיר תוך החושך. וע"ז נבראו בנ"י ונתערבו בין האומות ורשעים וסט"א [וסטרא אחרא] שבעולם הזה [...] וכאשר בנ"י יצאו ממצרים היו מוכנים להטות כל האומות אל הבורא ית' לולי שקדמן עמלק הרשע ימ"ש על הדרך. לכן אחריתו עדי אובד. כי יש לכל אומה באחריתה קצת שייכות ע"י בנ"י זולת עמלק [...]. וכמו שהיה שם שאמר ליהושע וצא הלחם כו' מחר אנכי נצב כו'. שמכח הפנימיות יש להכין בעבורו כלי מלחמה. וכ' אשר עשה לך לשון יחיד ומסיים בצאתכם. כי כשבנ"י באחדות אחד אינו יכול ליגע בהם. ורק אז היו ברפידים שלא הי' להם האחדות כראוי. וזה הנחשלים [...] ואין לו שום מגע בנו בש"ק. אז הזמן לזכור לו איבה ושנאה [...]  ועמלק ידע והבין כי ביציאת מצרים נתחזקו בנ"י לדורות עולם. לכן ויבוא עמלק לבטל ולהחליש כח יצ"מ לערב אותנו [...] וכן איתא במדרשות ע"פ זכרונכם משלי אפר אם אין אתם זכורין למחות עמלק תחזרו למצרים בחומר ובלבנים כו' ע"ש. והקב"ה שילם לעמלק כמדתו ע"י שהכין עצמו ועמד על הדרך למצוא עילה לכשיהי' קצת ירידה לבנ"י. כמו שהי' ברפידים שרפו ידיהם מיד בא. כן מצווין אנחנו לזכור שנאתו תמיד שכשיהי' עת רצון לא נשכח מלמחות אותו…. [שפת אמת, תצוה - זכור, תר"מ]:

להעלות נר תמיד. מנורה שכולה זהב. בתוך חדר מלא זהב. וה'שפת אמת' מלמד אותנו שאל לנו לחפש את האור הגדול שיושיע, לא להבלע בתוך אור זוהר של ציפייה שמישהו ידליק לנו את האורות הגדולים, לא לחיות מהזהב הנוצץ, לשבת בבית חם ולדבר גבוהה על תורה ומצוות, על מחשבות ואידאלים. לצאת החוצה ולהדליק. נר תמיד. מה שבאמת ידחה את החושך, הוא נר התמיד, הלכאורה קטן, של עבודת האדם. מכוחו הוא מאיר לעצמו, מכוחו מאיר לזולתו, נר ועוד נר ועוד נר, משנים את העולם החשוך.

עמלק חשש מהאור הזה. עמלק לא רוצה להשתנות, לא לשנות את העולם. אם הוא ישתנה, הוא מרגיש שיאבד. והוא יודע איך להלחם בנו. איפה למצוא את הנחשלים. איך לזהות את הסדק המדויק להכנס בו. 'וכשרפו ידיהם' מן האחדות, 'מיד בא'.

אפשר להלחם בעמלק. זו לא גזירת גורל לחיות לצידו. צריך לשם כך שני מהלכים. האחד, להכין כלי מלחמה מתאימים. להכיר מה עמלק בא לעשות, לפורר את האחדות, להסיט את המבט מידי משה המופנות מעלה. בהכנת כלי המלחמה צריך לוותר קצת במלחמות הפנימיות ולצאת למלחמה מאוחדים יותר. והשני, לזכור. לעצור ולזכור. כמה שהמנגנון הטבעי מעדיף לשכוח. וכשיש הזדמנות, כשישנה עת רצון, אומר ה'שפת אמת', לא נשכח מלמחות אותו.