פקודי תשפ"ב

 בס"ד

נזרקתי 25-30 שנה לאחור במנהרת הזמן. תקופת התיכון. שנותיי בצבא. בהצטרפות מקרים נדירה התקיימו אתמול בערב, שני אירועים במקביל. מפגש מחזור י' מהישיבה התיכונית בחספין לרגל 30 שנה לתחילת התיכון ומפגש פלוגת מרץ 97' לרגל 25 שנה לגיוס לצה"ל. למפגשים האלה קדמו כמובן קבוצות וואצאפ, זכרונות ותמונות שהעלו מנעד שלם של רגשות.

בסופו של דבר, את שני המפגשים האלה חוויתי רק מרחוק. ודווקא החוויה הפנימית החזקה שלי הייתה מול החברים בצבא. אלה שהייתי איתם נטו 10 חודשים בלבד לפני שהתפצלה דרכנו בסוף מסלול ההכשרה ללוחמים. מעולם הישיבה התיכונית והישיבה הגבוהה, מהאנשים הדומים לי, נזרקתי באחת לתוך מסלול מלחיץ ומפרך עם חבורת אנשים שהיו כמעט הרחוקים ביותר מחברי הילדות. להיות באותו אוהל או עמדת שמירה עם אנשים שביניכם פעורה תהום של שפה ותרבות. שפה ותרבות של עולים מרוסיה שלא הכרתי אז ו"שפת רחוב" של נערים מהציבור החילוני שכמה חודשים קודם היו בכיתה י"ב והשירים של הפלוגה, היו, איך נאמר, לא לשולחן שבת…

השפשוף והשחיקה בצבא חושפים. חושפים גם את קצות העצבים וגם מקלפים את הקליפות החיצוניות ולאט לאט מתגלה התוך. לא אכתוב משהו אוטופי על הניצוץ שגיליתי בתוך כל אחד. לא תמיד היו לי הכוחות לגלות אותו. לא תמיד, לצערי, יכולתי לחשוף את שלי בתוך לחץ האימונים והלחימה. אבל, היו אנשים והיו פעמים שהצלחתי. הפעמים האלה היו, מבחינתי,  פסגת השירות הצבאי שלי (לוחם גדול לא הייתי..) הצלחתו של הצבא להיות "כור ההיתוך" הוא לא רק בגלל הנוקשות והאחידות שכאילו מכריחים את כולם לעשות את אותו הדבר, להיות אותו הדבר, למרות שהם עשויים מ"מתכות" שונות. לא רק עוצמת האש מחברת. לא רק אחידות המדים.

יש משהו, שלא תמיד ניתן לשים עליו את האצבע שחיבר את כולנו למשימה. גרעין מתכת של זהות לאומית, של תקומה. של ערכים ונתינה. בעיניי, רק בזכות ה"מתכת" הזאת, כור ההיתוך מצליח לחבר את המתכות השונות, את השפות השונות. כאז, גם היום, מלחמות הדיעות משתוללות. מחריפות. אפילו בתוך היישוב הדי הומוגני שלי. במקום העבודה שלי שרק ואן גוך יכול לעמוד על שינויי הגוון בין האנשים. יש עניין ללחום אותן, יש עניין לעשות בירור חריף, אסור לוותר בשם "ליברליות" מזויפת. אבל ה"איך" של המלחמות האלה חשוב לא פחות. וכדי לדייק אותו, צריך לזכור את המשותף עליו עומד כל הבניין, רק אם היסוד של הבית קיים, אפשר להתווכח באיזה צבע לצבוע את הקירות.

בפסוק מאת אדנים למאת הככר. ולכאורה איפכא הול"ל מאת הככר למאת אדנים. ונראה שכל הבנין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בנ"י. ולפי שהי' מאת ככר לכך הי' המלאכה מאת אדנים. וכמו כן למטה נמצא כפי שהוא בשורש שזה ענין מחצית השקל כמ"ש במ"א. ולכן כתיב מאת אדנים כו' ואח"כ כתיב ככר לאדן [שפת אמת, פקודי, תרמ"ו]:

האם בכסף של מחצית השקל קנו את האדנים או שהאדנים קנו את מחצית השקל? לכאורה, מקשה ה'שפת אמת', הפסוק כתוב הפוך. אלא, שה'כיכר', הכסף, מייצג את הכוונה, את הלב של בני ישראל כשבאו לבנות את המשכן. לכן, בסיס המשכן, האדנים שמחזיקים את הקירות, תלויים בו, מכוונים כנגדו.

מחצית השקל היא התרומה האחידה. כולם נותנים את אותו הסכום. העשיר לא ירבה, הדל לא ימעיט. מהתרומה הזו בנו את האדנים. את היסוד. קל להסתנוור מהכסף והזהב. העיניים נוטות להסתכל למעלה. אבל, תמיד, ובמיוחד בזמנים של ערעור פנימי, כדאי להסתכל קצת למטה. לאדנים. הם אנחנו, הם של כולנו.

שבת שלום,

איתן.