שפטים תשפ"ה

 בס"ד

דון קישוט

יהונתן גפן / שם טוב לוי

תשים את השיריון בתוך תיבה,

כבר לא מתים יותר מאהבה…

דון קישוט אתה יכול לנוח

יש כל כך הרבה טחנות רוח,

אתה לא תספיק, אתה לא תספיק

אתה לא תספיק דון קישוט.

תהיה רגיל ואל תהיה גיבור

כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור…

דּוֹן קִישׁוֹט או דּוֹן קִיחוֹטֶה הוא רומן מאת הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוואנטס. היצירה נחשבת לרומן האירופי הראשון ומופיעה במקום הרביעי ברשימת רבי המכר הטובים ביותר בכל הזמנים (ויקיפדיה). 

ספר משוגע ומוטרף, על אדם משוגע ומטורף (מי שלא קרא את הספר, קפצו רגע לתקציר בויקיפדיה). איש פשוט, אביר בעיניי עצמו, אובססיבי למלחמת צדק ואידאלים גבוהים, רק שהקשר בינו לבין המציאות רופף, הוא, בין שאר ההרפתקאות, מדמה טחנות רוח לענקים מרושעים, והנזק, בסופו של דבר, רב על התועלת… 

יהונתן גפן מציע לדון קישוט, לאדם החדור אידאלים עד אובססיה, להניח אותם בצד. הרי אין סוף למלחמות. הרי המלחמות, הן, בכלל, מול טחנות רוח, לא פגיעות ולא משתנות. ובעיקר, תהיה רגיל, אל תהיה גיבור… יכול להיות קשה לראות 'דון קישוטים' בפעולה. יכול להיות גם מעורר שאר - רוח. אנשים עם מנוע ערכי אדיר, מצליחים, אולי, לשנות משהו בעולם, אבל, יוצאים עם הרבה פצעים במפגש עם טחנות הרוח. אתה לא תספיק, דון קישוט…

המונח 'אובססיה' בשפה הפסיכולוגית המקצועית, היא מחשבה החודרת לתודעה של האדם מבלי רצון לחשוב אותה, או, לעסוק בה. לעיתים היא מלווה בחוסר שקט, בחרדות, עם טרדה פנימית קבועה. האדם סובל, נכנע, נאבק, יכול גם לפתח התנהגויות המנסות לדחות את המחשבות האלה (קומפולסיה). מהו הגבול בין אובססיה, לבין לוחם צדק? מתי אתה גיבור, מתי אתה נלעג, מתי אתה רגיל?

אני מרגיש שחובה להלחם. אפילו שיש לי רק סוס רזה, חנית חלודה ונושא כלים מפוקפק. שאם לא ארגיש שאני במלחמה, שאם לא אנסה לשנות, אז אני פחות (לא) חי. זה לא אומר בהכרח פעולות דרמטיות, המלחמה מורכבת, בעיקר, מפעולות שגרתיות שוחקות, אבל יש בה את תנועת הנפש של ההקרבה.

אני מרגיש שחובה לנוח. חובה לשים גבולות. להבחין בטחנות הרוח, במגבלות הזמן והכח. לדעת לשחרר. המלחמה הזאת, צודקת ככל שתהיה, היא לא המלחמה שלי, או, שזה פשוט לא הזמן שלי להלחם בה.

אני חושב על שאלת הגבולות בין השניים. עת מלחמה ועת שלום. ואני מרגיש שהדרך היא תנועה. שהכיוון לפתרון הוא להיות בתזוזה, לנוע בין המלחמות, לשפר אסטרטגיות, כאשר המנוחה ובחירת המלחמות, היא אחת מהן. להמצא, כל הזמן, בהתפתחות, בחקירה, ברצון, להיות, בסופו, של דבר, גיבור. גיבור בעיניי עצמי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

צדק צדק תרדוף. שאין חקר וסוף לבחינת צדק ואמת. כי ה' אלהים אמת. ולכך לעולם יש להוסיף ולהעמיק שיהיה אמת לאמיתו. כי אינו אמת עד שנעשה כל האדם אחד מיוחד לעבודתו ית' ואמת מראש עד סוף אותיות התורה. בשם הרב הק' מפרשיסחא היהודי ז"ל להיות רדיפת הצדק. בצדק לא בשקר. ודפח"ח (ודברי פי חכם חן) [שפת אמת, שפטים, תרל"א]:

מלחמה אין סופית ובלתי מתפשרת, מעמיד לנו ה'שפת אמת' בעניין רדיפת הצדק. 'אין סוף' להשגת האמת. המלחמה לצדק לא מסתיימת אף פעם. וצריף לרדוף ולרדוף. לחקור, להעמיק, לרדת לשורש העמוק של האמת. זו כנראה חתיכת טחנת רוח, אם ההצלחה מתבטאת ברדיפה 'לעולם', 'מראש ועד סוף אותיות התורה' (לא שאני מבין את המושג הזה, אבל, ברור שזו לא משימה פשוטה…). נשמע קצת 'דון קישוטי', לא? קצת מייאש, בלתי אפשרי הסיפור הזה…

ונראה לי, שה'שפת אמת' הביא את פירושו של הרבי מפרשיסחא כדי להרגיע, לכוון, לדייק, ללמד שזה אפשרי. אתה צריך לראות את השאיפה לצדק ולאמת כמגדל גבוה של אידאל הדורש שאיפה ומאמץ מתמיד. איך בכלל אפשר לעשות את זה? איך לא להתייאש מצד אחד ולא להיות 'דון קישוט' מצד שני? שלוש מילים. 'רדיפת הצדק בצדק'. אם הלב שלך במקום הנכון. אם עשית הכל לבדוק ולחקור, אם אתה שלם עם הפעולות שלך, אם אתה מרגיש שאתה צודק - השלמת את המשימה. ניצחת את המלחמה. לא מצפים שתשיג את האמת המוחלטת, רק אל תהיה בשקר. האם, בפעולות האלה, הגעת לעומק האמת, לגובה הצדק? לא יודע. אתה גם לא צריך. אם עשית את זה, אתה לא רגיל, אתה גיבור…

ראה תשפ"ה

 בס"ד

ראיתי את הפרומו של הפרק הראשון בסדרת הכתבות בערוץ 12, על אותם צעירים חרדים, שאינם לומדים בישיבה, משולבים היטב בעולם העבודה והעסקים ולא מוכנים להתגייס לצה"ל. לטענת המרואיינים, הם לא מתגייסים לצבא, מאחר ו'בצבא אני עלול לחוות קושי רוחני ואורח החיים החרדי שלי ייפגע', 'אני לומד תורה במהלך היום וזה שומר על עם ישראל יותר מאשר חייל בצבא' ושיא השיאים, 'הגיוס יפגע לי בעסקים'. ולא מדובר באנשים מסוגרים מהעולם החיצון. אין בהם 'תינוק שנשבה' אל בין סמטאות בני ברק, הם מתוקשרים היטב עם העולם שבחוץ, דרך העבודה, התקשורת…

יש לי המון מה לענות לו. לפרק את טענותיו אחת לאחת. להוכיח. תרתי משמע. גם לא מעט כעס, שבא עם אכזבה ושאט נפש גדולה. על חילול ה', על עיוות מושג התורה ועל שבירת ברית והפקרה. יש נסיבות מקילות, רבנים, מנהיגים, תרבות. לא לאלו שחיים בשני העולמות, ולא עכשיו. לא בשעת הסכנה.

ויחד עם זאת, ראוי לשאול, ראוי לבדוק. מה מניע בחורים כאלו. מה הם מספרים לעצמם. מה הם מרגישים. לא בשביל לתרץ, לא בשביל לקבל, לא בשביל להלבין נרטיב שונה, כי, נו, מה לעשות, אנחנו שונים. צריך לשאול ולהבין, כי אנחנו לא רוצים 'רק' עוד גדוד או חטיבה. את אחי אנוכי מבקש. אני שומע דיבור על פחד משינוי. גם כשהדיבור הוא ציני, הפחד, כנראה, אמיתי. להגיד 'חטיבת חשמונאים', להגיד ש'אנחנו עלולים לאבד חיים' זה נכון קוגניטיבית, הפחד, לא רציונלי. 

הגענו לשלב שבו צריך לקחת אחריות ולדחוף את אחינו שפונק (אבל, גם הורחק) אל המים, שילמד לשחות. כי הזמן לרעתנו. לא 'רק' בגלל המלחמה הנוכחית והמלחמה הבאה שמטילות שכול ועול על שאר הציבור, אלא, גם, כי המרחק גדל, נעשים מעשים, נאמרות אמירות, שמרחיקות יותר, שקורעות. את הנרטיב של האחר, אנחנו לא יכולים לשנות באופן ישיר, זו העבודה שלו. להאמין שהוא רוצה לשחות, לדרוש, לא להרפות ולקרב, זו העבודה שלנו. 

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במדרש כי ירחיב. מתן אדם ירחיב לו כו' הקב"ה מתיר אסורים כו'. פשוט מי שנותן נדבת לבו להש"י זה עצמו מרחיב לו. כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון. וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון הש"י. זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר. וזה ירחיב לו. וכתי' בכל אות נפשך וכבר כתיב ואמרת אוכלה בשר כו'. אך המפ' דקדקו שלא כתיב אוות גופך רק נפשך עי' בר"מ אלשיך. ובכל אות נפשך הוא כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך כו' נפשך א"כ מאחר שכתיב בכל אוות נפשך ע"כ הכוונה לשמים. וז"ש כי אם לא יתבטל מפנימיות הדביקות להש"י אף ברצון זה אז יוכל לאכול. ולא שיבטל עי"ז אהבה העיקרית. וז"ש בכל אות נפשך כו'. ואז כשעיקר האהבה נדבקת בו להש"י. זה מתיר האיסור וכח סט"א שיש בכל דבר גשמיות. וז"ש ה' מתיר אסורים כי הוית כל דבר ממנו רק שהנקודה סתומה וצריכין להרחיבה. וזה תלוי בנקודה שבאדם כפי הרחבתה בנפשו. כן מתגלה אליו בכל מקום כנ"ל. וז"ש כי ירחיב כו' גבולך. שתתפשט הנקודה ותתרחב בכל נפש האדם כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:

בפרשת עקב הובאו שתי אמירות שהאדם אומר לעצמו, בפרשת ראה מופיעה השלישית. כתבתי שבוע שעבר על האמירה השלילית 'רבים הגויים ממני' והחיובית 'כוחי ועוצם ידי'. השבת נקרא על השלישית. 'ואמרת אוכלה בשר'. האדם רוצה לאכול בשר. בשר רגיל, סתם 'על האש' עם החבר'ה. לא קורבן, לא קדושה, לא בית המקדש. בא לי. או בלשון המקרא - יש לי תאווה. חיובי? שלילי?

תשובת התורה היא 'סבבה', או, בלשון המקרא 'בכל אוות נפשך תאכל בשר'. אומר ה'שפת אמת', התורה יורדת לסוף דעתו של האדם. הקב"ה מאמין בך שאין כאן תאווה רק של הגוף, התאווה מגיעה מהנפש. משהו עומד מאחורי הרצון לאכול בשר, מאחורי הרצון לפעול בעולם, גם במקומות שבהם הקדושה נסתרת. והתורה חוזרת שלוש פעמים על הביטוי תאווה הנפש, כרפרנס ל'ואהבת את ה'... בכל נפשך'. 

יש שלשלאות שכובלות אותנו. מגבלות הגבול על הנפש. קנאה, גאווה, תאווה וכבוד. אומר ה'שפת אמת', הקב"ה מתיר אסורים, בכך שהוא מגלה לנו שהמפתח לשלשלאות האלו אצלנו בידיים. תאווה, היא, במובן מסוים, בדרך מסוימת, אהבה. 

עקב תשפ"ה

 בס"ד

"נאמר על החיים שלנו שהם רק 10 אחוז מה שקורה לנו ו-90 אחוז איך אנחנו מגיבים על מה שקורה לנו. פחות מוכר לנו הטיעון כי איך שנגיב על מה שקורה לנו נקבע במידה רבה מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו…"

את המשפט הזה מצאתי אצל ד"ר צבי לניר. לניר, איש חיל המודיעין בזמן מלחמת יום כיפור, חקר את הסיבות להפתעה הגדולה של המלחמה. בניגוד למסקנות ועדת אגרנט, הוועדה הממלכתית לבדיקת הנסיבות שהובילו לפריצת המלחמה ולהפתעה המודיעינית, לניר טוען, כי לא המחסור במידע מודיעיני הוא זה שהביא להפתעה (כמו הפתעות צבאיות נוספות בהיסטוריה), אלא, הסיפור שהמודיעין (והצבא, והממשלה, והעם…) סיפר לעצמו. כן, כן, זוהי ה'קונספציה' המשפיעה בכל תחום בחיים האישיים והציבוריים, כולל בצבא, בממשל, במדע, בתרבות ובכלל…

את ההקבלה למלחמה הנוכחית לא צריך להסביר. צריך לבכות על קוצר הראות והתפיסות השגויות של המודיעין, אבל לא פחות מכך, להבין שהקונספציה לא 'חנתה' רק אצל המודיעין, או, אפילו אצל הגורמים המחליטים בממשלה, במשפט ובתקשורת, אלא, אצל חלקים גדולים מהעם, אצל כולנו בעצם. האם את זה יכולה לחקור וועדה ממלכתית? האם היא תמנע את ההפתעה הבאה?? האם יש לנו כוח למנוע את החזרתיות של ההיסטוריה?

את הסיפור הפרטי של כל אחד, מחלק לניר, לשני סוגים עיקריים, על פי תופעה פסיכולוגית ידועה בטיפול רפואי. 'פלצבו' הוא כינוי לתרופות או טיפולים שאין להם ערך פיזיולוגי בפני עצמם, אבל, עצם המחשבה של האדם שקורה לו משהו טוב, כבר גורמת להטבה במנגנונים מוחיים מוסברים יותר או פחות (פלסטר, למשל, פותר כל בעיה אצל ילדים בגילאים 2-4…:). התופעה השנייה היא ה'נוצבו'. אותו דבר, רק בשלילי. תחשוב רע, יהיה רע.

המשימה, כך על פי דבריו, היא להפוך את 'הנוצבו' ל'פלצבו'. לא מעט גורמים פנימיים וסביבתיים משדרים 'נוצבו'. מה אני שווה בעיני עצמי, מה הערך שלי ומה המסרים שאני מקבל מהבית, מהחברה, מהתרבות. לא לחכות להפתעה, מעודד לניר. לא לצפות להתרסקות. לנבואה השלילית, שהנה, באופן מפתיע, הגשימה את עצמה. לקחת פלצבו. מראש. 

לגורמים הצבאיים - מדיניים, ממליץ לניר, להפוך את הפירמידה. את הקונספציות, את הפרדיגמות, לא יבחנו רק ראשי הפירמידות, אלא, לאפשר לקולות מלמטה לשאול שאלות, להטיל ספק, להיות חלק מהמנגנון. וגם אנחנו, נדרשים, לחפש את הקולות האחרים. להעז לשמוע קולות מערערים, קשים, שאני לא מכיר, בכל תחום, לבחון את עצמי, לתקן בהתאם. וגם, לאפשר לאותם הקולות, שמאמינים בי ובכוחות שלי, שיהיו ה'פלצבו' שלי. ולשבת, ולכתוב, שוב ושוב, את הסיפור שלי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פירוש הכתוב כי תאמר כו' רבים הגוים כו'. אף שיאמרו כן יזכרו ביצ"מ [ביציאת מצרים]. וזה לכל איש ישראל אף שיש לו כמה הסתרות צריך להתחזק עצמו לבטוח בהשי"ת [בה' יתברך] ושלא לירא מהם. וזה הבטחה אף למי שיש לו מורך לב כו'. וי"ל עוד פשוט כי תאמר כפשוטו כי מקודם צריך האדם לידע כי מעצמו אין לו זכות וצריך לירא מהם. רק עכ"ז לא יירא מהם ע"י שיזכור מיצ"מ כנ"ל. איכה אוכל להורישם היינו מצד עצמו לא הי' בכחו לולי הקב"ה עוזרו כנ"ל [שפת אמת, עקב, תרל"ב]:

שתי אמירות מופיעות בפרשה. אמירות שהאדם אומר לעצמו. אחת היא 'נוצבו' ברור. 'כי תאמר בלבבך, רבים הגוים האלה, איכה אוכל להורישם?' הסביבה מאיימת. התנאים קשים. שבעה עממים. ערים גדולות ובצורות. בני ענק. איכה אוכל להורישם. ה'שפת אמת' מביא שתי צורות לאמירה הזאת. הצורה האחת היא, כפשוטו, יש לי קושי, אני חלש. וכתשובה לאמירה הזאת, ממשיך פשט הפסוק - אל תדאג. תזכור מה היה במצרים. אתה חלק ממשהו גדול. יהיה בסדר.

הצורה השנייה לאותה האמירה, נותנת טוויסט קטן וכמעט לא מורגש. היא מקבלת את ה'נוצבו'. לא מפחדת להתייצב מולו. זו אכן תמונת המודיעין. אני חלש כרגע, אבל, אני יכול להכין את עצמי, להתכונן, להשתנות, להתחבר, יש לי עוזר, יש לי מושיע ואז.. אני מסוגל.

האמירה השנייה היא 'ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. אמירה שנתפסת כגאווה, 'נוצבו' מסוג אחר. אבל, דווקא, אפשר לקרוא אותה כ'פלצבו'. יש לי כוח, אני מסוגל. ולכן יש עלי חובה לעשות את החיל הזה. מי יעשה אותו אם לא אני?? כדי להמלט ממידת הגאווה, יש את הפסוק הבא 'וזכרת כי ה' אלוהיך הוא הנותן לך לעשות חיל'. 

אל מול היראה, אל מול הפחד של 'רבים הגויים האלה', עומדת ההנחיה למצוא בעצמי את 'כוחי ועוצם ידי'. מה שמחבר ביניהם, מה שמוביל מהאחד לשני, היא התפיסה שאני לא לבד. יש לי עם מי לעשות את החיל הזה…

ואתחנן תשפ"ה

 בס"ד

חושב הרבה על התפילה. 

מהי? מה תכליתה? הרעיון שלה מעורר בי שאלות מורכבות. הסטינג שלה מתנגש לי עם התשובות. קיבעון מול פריצת מחסומי היקום. שימור קפדני מול המטרה לשנות את העולם. 

מרגיש הרבה את התפילה. 

גם תחושות של סתם וריק, שנמצאות שם בין תחושות עמוקות, חופרות, מגששות, מגלות. גם פה, הסטינג, מפריע - עוזר. מרחיק - מחבר.

בתפילה, אני קודם כל מדבר. אל אלוהים, אל עצמי. את מי אני מנסה לשנות? על מי אני מנסה להשפיע? את מי אני מנסה להכיר? אל מי אני מנסה להתקרב? הזמנה למפגש. במפגש הכל אפשרי. וצריך להגיע למפגש, צריך להגיע נכון למפגש, להיות נכון להפגש.

להפגש ולדבר, לדבר גם בלי להפגש… 

לדבר. אולי הפעולה האנושית הנפוצה ביותר, כנראה גם המשפיעה ביותר. חיים ומוות ביד הלשון. אנחנו לא מפסיקים לדבר, או, לשלוח דיבור על פני הרשת. אל מי אנחנו מדברים? מתי אנחנו מדברים אל האחר, כדי שבאמת ישמע. להעביר מידע, לכוון, להקשר… ומתי הדיבור הוא לעצמנו, שופכים החוצה את מה שיש בפנים, כאילו אל מישהו, יותר על מישהו. האם להגיע למפגש כשהתוצאה כבר ידועה. כבר מוחלטת אצלי. ככה יהיה המפגש, ככה יהיה הדיבור. זו תהיה התוצאה, או למצב שבו יותר קשה להגיע למפגש, כשהסוף פתוח. אולי אשפיע, אולי אושפע? אֲלַמֵּד וְאֶלְמַד. מפחיד. מסקרן. מעניין. משחרר. מלחיץ. מחייב. לא בטוח. לצאת למסע. כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים (ומפחידים ומסקרנים…).

אני חושב, שכאנשים שאומרים ש"המצב גרוע", באיזשהו אחוז גבוה מתכוונים לדבר הזה . התחושה המעיקה הזאת, בסביבה הרחוקה והקרובה, שאתה לא יכול לפתוח את הפה, לא בגלל שאין מי שישמע, אלא, בגלל שאין לך אוזן קשבת…

בתפילה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו[?] ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה [!]. הגם, כי לא באנו לאהבה שלימה וא"י [ואיך יכול] להעיד ע"ז [על זה?]. מ"מ [מכל מקום] אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י [להשם יתברך]. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל [שפת אמת, ואתחנן, תרל"ד]:

וְאָהַבְתָּ – עֲשֵׂה דְּבָרָיו מֵאַהֲבָה. אֵינוֹ דּוֹמֶה עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה; הָעוֹשֶׂה אֵצֶל רַבּוֹ מִיִּרְאָה, כְּשֶׁהוּא מַטְרִיחַ עָלָיו – מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ (ספרי לב).

זה הרש"י שמביא ה'שפת אמת'. יש ציפייה לעשות דברי הקב"ה מאהבה. כי אם תעשה מיראה, אומר רש"י בשם הספרי, כשמשהו לא יסתדר, אתה תעזוב את הקשר. ה'שפת אמת' מקשה. ולכאורה להיפך. קשר שמבוסס על אהבה, עלול להגמר אם יש בעיות, אבל מי שמפחד, תמיד יעשה מתוך פחד!

ה'שפת אמת' הופך את הבנת הפשט ברש"י. לא האדם יעזוב את הקב"ה אם הקשר יהיה על בסיס יראה, אלא, כשהאדם הוא זה שמטריח על הקב"ה בתפילה ובקשה, מטריח - מגיע לי! שהתפילה שלי תשמע! אני פה להוציא מה'כספומט' תוצאה. ואז הקב"ה הוא זה ש'עוזב'. אין כאן דיבור. אין כאן מפגש. אפשר לומר שאין סיבה לבריאת העולם. 

תבוא מאהבה. למפגש שבו הכל יכול להיות. תבוא קודם להפגש, עוד בלי המחשבה על התוצאה. ואז 'עושה לו כל רצונו'. רצונו של מי? של המתפלל מאהבה? של הקב"ה? לא ידוע. לא ברור. נפגש ונראה…

דברים תשפ"ה

 בס"ד

ערב ט' באב. זה הזמן לדבר אהבת חינם. לכתוב על זה מאמרים. המשקיעים, יילכו אפילו לפגישות עם ה'צד השני'. מפגשים פתוחים, שולחנות עגולים, מפגשים בזום, פנים אל פנים (אלו המאוד משקיעים). הנושאים יהיו, לרוב, שמאל - ימין, חילוני - דתי - חרדי, גיוס, פוליטיקה, משפט. ונהיה מנומסים ומכילים. אנחנו מהשפויים, שמבינים, שעכשיו זה לא הזמן לעימות, לפיצוצים, עכשיו מתפייסים.

'אז מה נעשה עם הכעס הזה? מה יהיה עם הקנאה?' נחביא אותה היום, היא תתפוצץ מחר. נחזור למאמרים, לשיתופים, נוכיח לעצמנו, בתוך עצמנו, עד כמה אנחנו צודקים. הבועה תעזור לנו לשמר את התחושה של הצודק והנכון. מה שייצא מהבועה, אפילו ה'פושר' והלא מתלהם, ייתקל בהתנגדות האוטומטית. נחזור לאוגוסט חם, לח, דביק ועצבני.

"קונפרונטציה, או עימות, הינה מיומנות המשמשת את המטפל הרגשי בשיחות טיפוליות לצורך הצבעה על אי הלימה בין הצהרותיו של מטופל לבין מעשיו והתנהגותו [...]. מטרת העימות היא ליצור התקדמות בטיפול כאשר ישנה תקיעות או בכדי לשחרר את המטופל מדפוסי התנהגות שאינם מקדמים אותו" [מקור]. 

ברמה הלאומית, אנחנו לא מטפלים האחד של השני. גם, לא ברמה החברית. יחד עם זאת, אני חושב שקריטי לקחת את העקרונות מתוך היכולת להתעמת באופן שבו מטפל מעמת את המטופל עם הדפוסים שלו, או, הורים, מתעמתים עם ילדיהם בחינוך לשינוי התנהגות ודפוסים לא מיטיבים. כי גם, אם המטפל, או ההורה, לא משתמשים בכלי הזה נכון, שוגים במינון, בעוצמה, בכיול, התנאי הבסיסי הוא המיקום של הלב. וכשהלב במקום הנכון, כשהעימות נעשה לשם התקדמות, למידה, הבנה ולא לשם הוצאת קיטור וכעסים, הוא יכול להיות פורה. הוא מאפשר נראוּת, להביא רגשות חזקים ולווסת אותם, להיות אותנטי ולשפר בכך את היכולת לשאת מצבים מורכבים, להתמודד איתם ולהעשיר חוויות בין - אישיות. מן העבר השני, עימות יכול להפחיד. לאיים. אף אחד לא אוהב לריב. אבל, יש כאלה, שנמנעים מעימות בכל מחיר, זה בלתי נסבל בשבילם להיות במקום הזה (ויש לזה לא מעט סיבות). להיות חשוף יכול להיות משחרר ובונה ויכול, גם, לעורר, חרדה והתנגדות. 

אז בתשעה באב הזה ובימים החמים והקרים שאחריו - להתעמת! בשיקול דעת גדול. ושהלב יהיה במקום הנכון…

קצת מביך בשבילי לכתוב, לתאר ולהסביר על חלקים חלשים אצלי, אבל, ותסלחו לי, אני הרי כותב, קודם כל בשביל עצמי…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ומ"ש [ומה שאמר] מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] לא איש דברים [אנוכי]. הלא דיבר עם הש"י [השם יתברך] גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [...]  וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל… [שפת אמת, דברים, תרל"א]:

משה, שהעיד על עצמו שהוא לא 'איש דברים', נותן נאום 'דברים' של ספר שלם. וברגעים האחרונים של חייו, הוא בוחר להתחיל מעימות. מתוכחה. ועומד ומזכיר, גם אם ברמז, כל מקום של טעות, כל מקום של נפילה. אומר ה'שפת אמת', אל פרעה, היה למשה קשה לדבר. היחסים המורכבים, ההבנה שיש נתק, הרגשות, אולי, אפילו, תחושה של חוסר תוחלת, הביאו את משה לסרב לדבר אל פרעה, להוכיח ולהתעמת איתו עד שהקב"ה ממש הכריח אותו.

אל מול בני ישראל, אין את המניעה הזאת. הרועה הנאמן, רואה בתוכחה, מלשון תוך, 'שנכנס הדבר בלב האדם', כלשונו של ה'שפת אמת', את הדבר הטוב ביותר שהוא עוד יכול לתת לבני ישראל. הוא יודע, איפה הלב שלו נמצא ומתוך כך נאמרים דברים קשים, נחשפים שוב אל אור השמש. נבואות קשות נקרא בתשעה באב מתוך הנאום הזה. משה לא חושש, מרגיש מחויב, להביא את הדברים כמות שהם בנבואה שתכתב לדורות. דברים מתוכו שקיבלו קדושה וחתימה מגבוה. תפתחו פה גדול, אני דואג לכם, תבלעו את התרופה, קצת מרה. לארץ, כבר תכנסו חזקים.